דרור מרמור, עורך נדל"ן "גלובס" – פרשה וכלכלה
האם אנחנו חומדים? בהחלט. לבני האדם תמיד היה קשה להודות בכך, אבל למרבה הצער, ודאי ציבורית וחברתית, אין בכך שום ספק. עולם הצריכה המודרני בנוי על ההנחה שאנחנו רוצים להשיג לא את מה שבאמת חסר לנו, אלא את מה שיש לחבר שלנו. אם אפשר, אז עדיף את הדגם המשודרג מעט יותר.
אבל לטוב ולרע, מי שחומד היום את ביתו, שדהו ולפעמים אפילו את אשתו של רעהו אינו מוכרח יותר לחטוף אותם מידו או לשלוח אותו למות בשדה הקרב. הוא יכול לצאת לשוק, ולרכוש את השעתוק הכמעט מדויק של אותה סחורה (ואולי אפילו משודרגת). זה אולי לא ייחשב שהוא עבר על הלכות "לא תחמוד" כפי שהן מופיעות ברמב"ם, אבל ללא ספק מדובר בחמדנות.
אחת הדוגמאות המובהקות ליצר החמדנות הוא שכר המנהלים. פרופ' דן אריאלי מציג בספרו ("לא רציונלי ולא במקרה") את הדוגמא האמריקאית, כהוכחה לכך שהאדם חומד ומודד כל דבר באופן יחסי.
בשנת 1993 החליטה הרשות לניירות ערך האמריקאית לחשוף את שכר המנהלים הבכירים בחברות הציבוריות. באותם ימים, היתה המשכורת הממוצעת של מנכ"ל גבוהה פי 131 מזו של העובדים – לעומת פי 36 "בלבד" בשנת 1976. ההנחה הייתה שחשיפת המספרים – מול בעלי המניות, הציבור הרחב ועובדי החברה – תאלץ את המנהלים ואת החברות להפגין צניעות ולהסתפק במועט (באופן יחסי כמובן). ומה קרה בפועל? משכורת המנכ"ל האמריקאי הממוצע קפצה שנה אחרי שנה, והיא כיום בערך פי 396 משכר העובד הממוצע בחברה.
גם ישראל עברה תהליך מתסכל דומה. החל משנת 2003, בניסיון לבלום את פערי השכר, חויבו חברות ציבוריות לפרסם את שכר חמשת הבכירים בכל חברה. לפני מספר חודשים הציגה הרשות לניירות ערך מחקר שהראה כי ממוצע שכר הבכירים עלה ביותר מ-130% מאז ועד 2010. מ-1.6 מיליון שקל בממוצע בשנת 2003 ל-3.8 מיליון שקל בשנת 2010. השכר הממוצע של המנכ"לים עלה מ-2.5 מיליון שקל ל-5.3 מיליון שקל, יותר מפי 2.
בדיעבד, התברר שלמנהלים אכפת בעיקר להשוות את שכרם למנהלים אחרים. חשיפת השכר הפומבית אפשרה למנהלים לראות כמה מרוויחים בחדר או בבניין לידם. בתגובה, אחרי שחמדו את שכר הקולגה, הם דאגו ליישר (ואף לעקוף) את אותו קו, בלי בושה או נקיפות מצפון בגלל היחס בין שכרם הפנטסטי לשאלה כמה הם באמת צריכים או בגלל הפער בין שכרם לשכר העובדים הזוטרים. ואגב, רק בשנת 2011, בעקבות התערבות ישירה של הרגולציה שהגבילה את שכר המנהלים, החל השכר בישראל לרדת בחזרה (3.2 מיליון שקל בממוצע לבכיר בשנת 2012 ו-4 מיליון שקל למנכ"ל).
אבל כמובן שלא רק משכורות אנחנו חומדים. הסטנדרטים היקרים והמיותרים שבני האדם מאמצים בתחומי האופנה, המגורים, הרכב וכו' נשענים במידה רבה על החמדנות האנושית. האם זוג אנשים, עשיר ככל שיהיה, היה קונה לעצמו דירה של 500 או 1,000 מ"ר (שטח דירות המגורים ברבים מהמגדלים החדשים שהוקמו בתל אביב), אלמלא לקולגה שלו כבר הייתה דירה דומה, וממילא גם הוא צריך?
אז איך מקיימים את הדיבר העשירי? מתחילים בכך שהתורה לא אומרת לנו לא לחמוד. היא רק אומרת לנו מה לא לחמוד. לא לחמוד בית, לא לחמוד אשת רעך, לא לחמוד רכוש. "מצינו חמדה שהיא מותרת והיא חמדת התורה והמצוות", כותב רבינו בחיי בפרשה.
מותר לחמוד חוכמה. מותר לקנא קנאת סופרים. אם נחזור לפרשתנו: ל-60 אלף שרי העשרות מותר היה לחמוד ולרצות להיות מבין 12 אלף שרי החמישים וכן הלאה. ישנן קהילות שחומדות אפילו צניעות. ככל שדגם הסלולרי של האדם פשוט יותר, ככל שהרכב שלו ישן יותר, בעליו נחשב לצדיק גדול יותר. אולי זה לא מרגיש הכי נח, אבל עדיפה "צביעות של צניעות" – עשירים מפולגים שמתהדרים בפשטות מוגזמת, מאשר "צביעות של רהבתנות" – אנשי עסקים ממונפים עד צוואר שמשתמשים בכספי ציבור כדי לקנות עוד ועוד.
(יתרו תשעד)