"וכבודן של ישראל בכרובים"

ללא ספק האתגר הדתי שמציבים הכרובים בפני קהל המאמינים מייחדי הא-ל הוא כביר. אחרי הכל מדובר בהכנסת דמויות אנושיות גשמיות עשויות זהב לתוך קודש הקדשים. העיר על כך רבן של ישראל הבן איש חי, בדרשתו לפרשת תרומה, מתוך ספרו עוד יוסף חי:
"הנה לפי פשוטן של דברים צריכין אנחנו לדעת מה טעם יש בעשיית הכרובים, ולמה צוה ה' יתברך להכניסם שם לפני ולפנים במקום המיוחד להשראת שכינה, שאין לה לא ציור הגוף ולא דמות ותמונה. ולא עוד אלא שהציור הזה אסור להניחו חוץ לבית קדשי הקדשים […] כי שם במקום קדשי קדשים שורה אור השכינה, ומונח שם הארון שבו הלוחות, שבהם כלולה כל התורה כולה, להורות דקב"ה ואורייתא כולה חד.
"וצוה גם כן שיניחו שם כרובים, שהם צורת זכר ונקבה הרומזים על כל ישראל, זכרים ונקבות, להורות כי קב"ה ואורייתא וישראל כולא חד […] כי אין שם במקום ההוא אלא רק אור שכינתו יתברך, וכבוד התורה בארון […] וכבודן של ישראל בכרובים […] ועל ידי כך שידעו ישראל מעלתם וכבודם ישתדלו כל אחד ואחד בתורה ומצוות כדי להדבק בה' בכל מקום שהם עומדין".
ביאור מזוית אחרת לחלוטין מופיע בספרו של בן דורו של הבן איש חי, החכם השלם ר' אליהו בן אמוזג, רבה האגדי של ליוורנו, "ישראל והאנושות". הרב בן-אמוזג רואה בכרובים מעין כלי לתקשורת בין ישראל לעמים. פירושו רדיקלי ביותר, והוא עשוי להישמע אפילו צורמני לאדם שאיננו רגיל בכתביו, אולם תורה היא וללמוד אנו צריכים:
"בשבילנו משמשים הכרובים שני סמלים גשמיים של הקבלה, המייצגים ללא ספק אחת מאמיתותיה הנאצלות. בו בזמן נדמה ששניהם שייכים, גם כרעיון וגם כתמונה נראית לעין, לדתם העממית של העכו"ם. הנה משום מה היו דמויות כאלה אסורות בישראל, ושניים אלה בתורת יוצא מן הכלל היו צריכים להישאר נסתרים מעין הרואים. אנו רואים אפוא כי העמים בני שם, או יותר נכון בני ישראל, הצטיינו בתורת האחדות הצרופה והמזוקקת, חופשית מכל עיונים פילוסופיים החביבים על העמים האריים; ואלה האחרונים הצטיינו בתורת הסמליות, כלומר ביסודות מיתולוגיים. אצל היהודים הייתה קיימת ישות א-להית אחת בלתי מתחלקת, הנמצאת מעבר ליקום החומרי ומעבר לתפיסת החושים; ולהפך – האריים מרגישים את הצורך להאניש את האלים, להלביש בשר את הא-להי עד הדרגות האחרונות שבסולם היצורים. הקבלה מראה לנו כיצד שני הכיוונים האלה, אשר אחד מהם מסומל בשם עצם ברבים א-להים, והאחר על ידי השם הנעלם של הא-ל האחד, נעשים לאחדים בסינתיזה הדתית של היהודים".
הרב בן-אמוזג מתנער מהפרשנות המטפורית של הכרובים כמבטאים את ישראל, והוא רואה בהם גילוי נמוך של רעיון האלוקות, באופן שמאפשר הסתכלות מאוחדת ומאחדת בין ישראל לעמים האחרים. זו אמירה נועזת מאוד, מעין "יפיותו של יפת תשכון באהלי שם" באופן הכי מילולי והכי מוחשי שאפשר להעלות על הדעת.
היטיב להתמודד עם המורכבות הזו החכם התל-אביבי ר' שמעון אמוראי, שמוצאו מרוסיה ובהקדמת ספרו נחלת שמעון מובאת הקדמת מרגשת שמסבירה את הנחיצות שבהמשך מורשתו הרוחנית:
"כן הוא הבית המקדש, שלכאורה הוא מראה גשמיות, קרבנות, כרובים, אבל בכל זאת אם יקיים כל זאת כאשר צוה ד׳ יבוא לאמונה האמיתית, וירחיק מהבורא כל ענין של גשמיות. וכמו שאנו מברכים הברכות בשם ומלכות להראות, אף שהוא פרוש ומובדל ורוחניות שאין בכח אנוש להבין, בכל זאת הוא מלך ומשגיח על כל פרט ופרט. כן יבוא כל אדם, כאשר יבוא להראות בבהמ״ק ולהקריב קרבנות יבוא לאמונה הטהורה הזו, וזאת אמר בפרשה 'ויקחו לי תרומה' – אל תדמו שבזה שאני מצוה על בית, תחשובו שהוא ענין גשמיות, צמצם הקב״ה שכינתו בבית. לא כן הוא, אלא המצווה הזו תבוא אתכם. כביכול אותי אתם לוקחים, ודווקא מהבהמ״ק תבואו להאמונה הטהורה, שמכיוון שהיא מצוה מעשיות מהקב״ה, שאתם בני אדם לא תוכלו להשיג זאת אבל הוא האמת".
ריבוי העמדות הללו מציג את גודל הקושי מחד גיסא ואת גודל המצווה מאידך גיסא. אין עוררין על הצווי הא-להי המפורש, וכנראה שבסוד ה' יש כוונות נסתרות ועמוקות במבנה המקדש וברצון הא-להי שצורות מסוג זה תהיינה בלבו. אולם, גדולי ישראל אינם מוותרים על חוש הביקורת הבריאה והאיתנה שלהם, שהובילה אותם פעמים הרבה להישגים אינטלקטואליים ותורניים כבירים. הם נותרו במתח שבין הרצון באמונה מופשטת וטהורה ובין המצווה האלוקית שכופה עליהם, לכאורה, צורות גשמיות בלב המקדש. המתח הזה הפך משאב אדיר של יצירה ועיון, ולא הוביל אותם, ח"ו, לתהיות חסרות תוחלת ותכלית.
מוקדש למשה ושירן היקרים, לקראת שמחת חתונתם. יזכו שבביתם תשרה השכינה תדיר, ופניהם יהיו זה מול זה תמיד.
(תרומה תשעה)