הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)משפחתו של יעקב אבינו, מייסד ישראל כעם ולא רק כמשפחת אבות, נראית כעומדת להתפרק לחלוטין. מי שלא מכיר את המשך הסיפור, ויתבקש לשער מה עתיד להתרחש במשפחה זו, יניח כנראה כי ימשיך בה מה שהיה בכל הדורות הקודמים: ייבחר אחד, כנראה יוסף, כחלק מסוגת הסיפורים הרבים בספרות העולם המלמדים על בחירתו של מי שנדחה ונמכר, וכל שאר האחים ייעלמו מהתודעה. כך אירע במשך 22 דורות מיום בריאת העולם ועד עתה. זו אינה רק השערה ביחס לקורא העכשווי. זה כנראה גם הייתה הדרך בה האחים קראו את "כתונת הפסים", ואת הבחירה של יעקב אבינו ביוסף.
ואלה המכות המפרקות את המשפחה, מכיוונים שונים: המשפחה חולקה לשני מחנות, ולא זו בלבד, אלא שהתברר לבני השפחות שיש "ישראל הראשונה" ויש "ישראל השנייה" (כדי להסיר ספק: שימוש במינוחים האלה בדורנו הוא מעשה שאינו ראוי); שמעון ולוי מוליכים מהלך בשכם המנוגד לחלוטין לעמדתו של יעקב אבינו; אשתו האהובה של יעקב – רחל – נפטרה, ולדעת חז"ל גם פטירת אימו מקופלת בסיפור על "אלון בכות" ומות דבורה מיניקת רבקה; לפחות אחד מבניו נושא כנענית, שכן בנו של שמעון הוא "שאול בן הכנענית"; ראובן שוכב את בלהה פילגשו, יהא ההסבר למעשה זה אשר יהיה; סכסוך פנימי של האחים כשיוסף מביא את דיבתם אל אביהם; יהודה יורד מאת אחיו ומסתבך בסיפור שבתחילתו אינו מוסיף כבוד למשפחה; על אף העובדה שיעקב גר בחברון – האחים מתרחקים ממנו והולכים לרעות בדותן (!), אולי כדי למנוע את יכולתו לממש את בחירתו ביוסף; האחים משליכים את יוסף לבור כדי שימות שם ב'גרמא'; בנו האהוב נמכר למצרים, וחזון שנים עשר השבטים – כמו שהיה לישמעאל ועשו – נראה מתמוטט; ובהמשך הרעב, ומאסר שמעון ועוד.
בשבועות הקרובים נלמד בפרשיות השבוע גם את הדרך היחידה שאפשרה לחבר את המשפחה כולה מחדש, על אף התהומות אליה נפלה. לכולם היה תפקיד באיחוי הזה. האחים שלא הטילו את האחריות על אחרים, כי אם אמרו "…אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת"; ראובן שניסה בכל מאודו להתמודד עם האתגרים, אם כי לא בהצלחה גדולה: הוא זה שהציע לא להרוג אלא להשליך לבור, עם כוונה טובה; הוא זה שאמר לאחים "אל תחטאו בילד", ועוד; מעשהו האציל והנאדר של יהודה, בהסכימו לשבת כעבד תחת בנימין, על אף שהיה פיתוי גדול להאשים את בנימין עצמו בגניבה, כפי שהאשימם שליחו של יוסף לפי המדרש: "…. ובסוף כשנמצא הגביע ביד בנימן התחיל אומר מי הגנב בנימין בנה של גנבת אמך רחל גנבה שנאמר ותגנב רחל וגו'…"; ובעיקר יוסף הצדיק, שלא זו בלבד שהסכים למחול ולהתפייס, אלא גם אמר להם אפילו לאחר הלוויית יעקב "ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם"; וכמובן, אף יעקב תרם את תרומתו, בכך שבסופו של דבר איחד את כל הבנים סביב מיטתו, ובד בבד עם הדחת ראובן מן הבכורה, ואמירת "ארור אפם כי עז" לשמעון ולוי – לא הוציא אף אחד מהם מכלל ישראל, אלא ייסד את המבנה הגדול של שבטיות מאוחדת.
כמה אנו נדרשים בעת הזו ללמוד בעת הזו, הן את סכנות הפירוק והפירוד, והאחריות שלא תתמוטט משפחת בני ישראל, והן את הדרך לקישור מחודש, ולחיים בעולם של שבטיות מאוחדת, שמכירה בחיוניות ההבדלים שבין תנועה לתנועה, ובד בבד מסוגלת להתכנס סביב מוקד אחד. שערים גדולים נפתחו לפנינו בעת הזו, ולפנינו עומדת התביעה להיכנס בשערים אלה ולהתקשר מחדש.
(וישב, חנוכה, תשפ"ד)
