אסטרטגיה של מנהיגות מגוננת

במוקד פרשתנו, חטא העגל, אחד המשברים החמורים בתולדות עם ישראל, שאיים לכלות את עם ישראל ח"ו. "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (שמות לב י). יש שפירשו שהחטא היה סוג של ע"ז, אולם רבים מהראשונים פירשו שעשיית העגל הייתה קשורה למנהיגותו של משה רבנו ולא הייתה כוונה לעשותו לאלוה (א"ע שמות לא יח, רמב"ן לב א', כוזרי א צז).
לשם מה עשו את העגל? "וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה שנולד היום לא העלם ממצרים?" (רשב"ם שמות לב ד). אלא מש"בושש" משה לרדת מהר סיני (עפ"י חשבונם), סברו שמשה מת ועתה נותרו בלב המדבר ללא הנהגה וללא מי שיורם מה לעשות ולאן להמשיך. בגודל טעותם ביקשו תחליף להנהגת בשר ודם. 'כעין תרפים העשויות במכשפות שיגידו צורכיהם'(רשב"ם שם א). וסברו שצלם העגל יגייס 'כוחות עליונים' שעל פי אמונתם הם שהדריכו את משה רבנו בהנהגתו. "שהיו סבורים שרוח הקדש ששרתה על משה בהוציאם ממצרים שרתה גם על העגל וכדומה להם" (ריב"א שמות לב ד).
כגודל המשבר כך התגלתה גדלות ההנהגה של משה רבנו שנדרש להתמודד איתו ביורדו מן ההר. בשבירת הלוחות, בגיוס שבט לוי להענשת עובדי העגל, בתחקור של אהרון על תהליך עשייתו וכן פן מיוחד בהנהגתו של משה רבנו שמהווה מודל ואסטרטגיה של ההנהגה בעם ישראל.
משה רבנו 'מגונן' על העם ומסנגר עליו בפני הקב"ה. משה מתייצב בראש העם לפני מידת הדין האלוקית, להפר את הגזירה שנגזרה עליו. הוא מקבל על עצמו את האחריות על העם ועל מהלכי התיקון של החטא. "ועתה אם תישא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב לב). הוא מוכן למסור את הנפש ולשלם מחיר אישי, כדי לגונן על העם וכשליו. "מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם" (גמ' ברכות לב א).
מודל ה'הנהגה המגוננת' של משה רבנו, מופנה לכל השלבים של ההנהגה – כלפי מטה מול העם וצרכיו, בשלב האופקי – אל מול האתגרים החיצוניים שאיתם העם מתמודד וכלפי מעלה – כמגונן על העם. מודל זה מאפיין את מנהיגות המופת בעם ישראל. "הא בכל מקום אתה מוצא האבות והנביאים נתנו נפשם על ישראל" (מכילתא דר"י בא א).
יתר על כן: "כל פרנס שאינו משחית נפשו ומשליכה על ישראל אינו פרנס! במשה הוא אומר אם תישא חטאתם וכו'" ביהושע הוא אומר: "בי ד' מה אומר וגו'" (יהושע ז' ח'), בי ולא בהון. בדויד הוא אומר: "ד׳ אלהי תהי נא ידך בי ובבית אבי וגו'" (מדה"ג שמות לב לב) וכן גם אברהם אבינו שמסר עצמו על אנשי סדום ומרדכי ואסתר שמסרו נפשם על הצלת העם.
מודל ה'הנהגה המגוננת' הוא ייעודו של המנהיג ושל איש המעלה. הרצי"ה זצ"ל היה נוהג להזכיר את דבריו המכוננים של הרמח"ל (מס"י י"ט): "ואמנם עוד עיקר ב' יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעי ג'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", שכל הדור אוכל מפירותיו, וכן אמרו חז"ל (ב"ב ט"ו): "היש בה עץ". אם יש מי שמגין על דורו כעץ". ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, וכו'. שאין הקדוש ברוך הוא חפץ באבדן הרשעים. אלא מצווה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם. וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל. דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו".
(כי תשא תשעה)