איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורהאיתן פינקלשטיין
יתרו כומר לעבודת כוכבים היה וראה שאין בה ממש… קרא לבני עירו ואמר להם: 'עד עכשיו הייתי משמש אתכם – מעתה זקן אני, בחרו לכם כומר אחר'. עמד והוציא כלי תשמישי עבודת כוכבים ונתן להם הכל. עמדו ונדוהו, שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו… "ויבואו הרועים ויגרשום" (שמות ב', יז) – אפשר הוא כהן מדין והרועים מגרשים בנותיו? אלא ללמדך שנידוהו וגרשו בנותיו כאשה גרושה. שמות רבה א', לב.
מדוע בחרו חז"ל לקרוא לפרשה בה ניתנת התורה לעם ישראל דווקא על שמו של יתרו, שאינו יהודי, ומסתבר שבמרחבי המקרא ניתן היה למצוא יהודים צדיקים ממנו? שאלה זו העסיקה פרשנים רבים, וייתכן שבדרשתנו ניתן יהיה למצוא את המפתח לשאלה זו, וכן לשאלה מדוע דמותו חיונית כל-כך לסיפור יציאת מצרים ומתן תורה.
לכאורה, ניתן לטעון כי סיפור הגאולה משעבוד מצרים וסיפור מתן תורה היה יכול להיות שלם, אף לולא אוזכרה בו דמותו של יתרו. יתרו אומנם אביה של ציפורה אשת משה, אך עובדה זו כשלעצמה לא מחייבת את תיאור דמותו של יתרו, כשם שהמקרא לא בחר לתאר את דמות אביה של שרה אמנו, לדוגמא, או את אביהן של דמויות חשובות אחרות.
ייתכן שהתשובה לשאלה זו נעוצה לדעת דרשתנו בשני מתחים המצויים בדמותו הפלאית של יתרו. המתח הראשון מצוי במפגש הראשון עם יתרו ובנותיו, בשעה שהתורה מכנה אותו "כהן מדין" (ב', טז) אך אנו נוכחים כי לא רק שהמנהיג הרוחני העליון של מדין לא הצליח למצוא גבר שירעו את צאנו, כיאה לאדם במעמדו, אלא שגם בנותיו הרועות את צאנו, מוטרדות ומבוזות על ידי רועים אחרים.
המתח השני מצוי בפרשתנו הפותחת בשנית בהדגשת תפקידו של יתרו כ"כהן מדין" (י"ח, א), אך שמה בפיו את המשפט הנוגד את כל מהות תפקידו: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים" (י"ח, יא). יש להפנות את תשומת הלב שכבר במישור המקראי, כהן אלילי שמודה בגדולתו של אל אחר, מאבד את עולמו ולמעשה מייתר את תפקידו, אך יתרו אינו חושש מכך והוא מוכן ללכת אחר האמת, למרות הפגיעה הקשה בתפקידו ובמסגרת המוסדית המפרנסת אותו.
דרשתנו משלימה את סיפורו של יתרו, על ידי קישורם של שני המתחים המקראיים הללו. הדרשה קובעת שהסיבה לכך שאנשי מדין לא נאותו לרעות את צאן יתרו ואף ביזו את בנותיו, נעוצה בכך שהוא לא מילא את התפקיד המצופה ממנו ככהן הדת האלילית, אלא העדיף ללכת אחר האמת הפנימית שלו, תוך מוכנות לשלם את המחיר.
הטענות לפיהן "דברים שרואים מפה לא רואים משם", ו"לעולם לא תדע באילו לחצים עומד המנהיג – עד שתנהיג", לא נולדו בשנים האחרונות. מאז ומעולם היתה מונחת על כתפי המנהיג הדילמה האם להיכנע ללחצים הרבים שהמציאות והתפקיד כופים עליו, או ללכת אחר האמת המוסר והיושר.
לולא היו לנו, כאנושות, דמויות מופת כיתרו המוכן לוותר על כל תפקידיו בכדי להיות נאמן לאמת הפנימית שלו, היינו עלולים כולנו לפול בפח שטומנים לנו מנהיגי ה"אין ברירה". הדמות המרכזית בסיפור יציאת מצרים שאל מולה נדרשת דמותו של יתרו, היא דמותו של פרעה. פרעה מוצג במקרא, ועוד יותר מכך במדרשי חז"ל (עיין לדוגמא בשמ"ר א', ח), כמי שפועל מחוסר ברירה מתוקף תפקידו כמלך מצרים, המחויב להגן על האינטרסים המצריים למרות הפגיעה המוסרית שבשעבודם של ישראל.
חז"ל לא הסתפקו בהעמדת דמותו המוסרית של יתרו כאלטרנטיבה כללית לדמותו של פרעה, אלא דאגו להקביל ביניהם אף באשר לאותה שאלה מוסרית, כאשר בחרו למקם את יתרו כאחד משלשת היועצים שנכחו בעת הדיון על הגזירות על ישראל (סוטה י"א ע"א), ותיארו אותו לא רק כמי שהתנגד לעצה המרושעת, אלא כמי ש'ברח' – כמי שהיה מוכן לוותר על תפקידו הרם בכדי שלא להיות אפילו שותף פאסיבי לעצה האנטי-מוסרית, תוך שהוא מוותר בבריחתו על כל מנעמי השלטון הטמונים בייעוץ למלך של האימפריה הגדולה בעולם.
יתרו מוכיח לא רק למנהיגים לאומיים, אלא קודם כל לכל אחד מאיתנו, המעוניין להנהיג את עצמו – שאפשר וצריך לוותר על המצופה והנעים בשביל הראוי והנכון. דווקא מכהן אלילי, שמוכן לוותר על מעמדו ופרנסתו בכדי להיות נאמן לאמת ולצדק, יכולים אנו ללמוד על רגל אחת, את מה שתנסה לחנך אותנו התורה באריכות בתרי"ג מצוותיה: עשה את מה שנכון, ולא את מה שנוח…
(יתרו תשסז)
