הרב אליעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולוןהרב אלעזר אהרנסון, ראש ישיבת הסדר חולון
בכל שנה ושנה מחדש מהדהדת באזנינו הקריאה – זכור! עלינו לזכור, ולא רק את אשר עשה לנו עמלק, אלא את כל העבר שלנו כעם יהודי עלינו לזכור. הזכירה איננה רק מצווה ככל המצוות, אלא היא תכונה יסודית בהיותנו עם יהודי, ותנאי הכרחי לתיקון העתיד, כפי שהורה לנו הבעל שם טוב ש"בזכירה סוד הגאולה": רק על ידי שנזכור את העבר נזכה להיגאל בעתיד.
להבדיל, מספרים על נפוליאון שהגיע ערב אחד לרובע היהודי וראה להפתעתו שכל בתי היהודים חשוכים וקודרים, וכל בני הקהילה התכנסו בבית הכנסת והם קוראים שם קינות בקול בכי לאור נרות מעטים. נכנס נפוליאון לבית הכנסת, ושאל מה פשר האבל הכללי. כשאמרו לו שנחרב בית המקדש בירושלים וכמעט כל עם ישראל נפל בשבי והוגלה מארצו, השתומם נפוליאון ושאל מתי קרה הדבר הזה, וכיצד ייתכן שלא שמע על כך בדיווחים השוטפים שלו על הנעשה בעולם. היהודים ענו לו בהיסוס שהחורבן הזה קרה לפני יותר מאלף וחמש מאות שנה… נפוליאון התרשם עמוקות, ואמר: רק עם היודע לזכור את חורבנו במשך כל כך הרבה מאות שנים, יזכה גם לראות את בניינו המחודש.
מהו, אם כן, כוחו של הזכרון?
באופן פשוט ניתן להבין כי כאשר אדם זוכר את העבר הוא יכול ללמוד ממנו לקח כיצד להתנהג בעתיד. אדם שהחמיץ דבר מסויים וחווה על בשרו את כאב ההחמצה, לומד מכך להבא לנצל את הרגע שבו צריך לעשות מעשה; אדם שנכווה מתופעה מסויימת, ילמד לקח להתרחק ממנה ומהאנשים שקשורים אליה; וכמובן: אדם שהתנסה בחוויה חיובית, ישתדל לחזור עליה בצורה האופטימלית. גם עם ישראל כעם מצווה לזכור קודם כל כדי ללמוד לקח מן העבר להווה ולעתיד: אנו חווינו על בשרנו את המחיר הכבד של שנאת חינם, של עזיבת התורה והמצוות, של הסירוב לשמוע בקול הנביאים; אנו חווינו על בשרנו גם את התוצאה של ההטמעות בגויים, את התוצאה של השקיעה בסיר הבשר של הגלות, את האנטישמיות הגואה שטורחת להזכיר לנו בכל פעם מחדש שאנו עם נבחר, עם סגולה בעל תפקיד וייעוד מיוחדים, וגם אם נרצה לשכוח זאת לא נוכל…
אך נראה שיש למצוות הזכרון משמעות נוספת. ההבדל בין אדם שזוכר את עברו, לבין אדם שאינו מתאמץ לזכור, איננו רק הבדל של חכמת חיים, מי למד יותר לקחים מן העבר. ההסתכלות של שני אנשים אלו היא שונה מן היסוד.
אדם שאינו מאמין בבורא העולם ובשליחות שהוא מטיל על הברואים, רואה את עצמו כאילו נולד באופן אקראי בנקודה מסויימת על ציר הזמן, הוא מבלה את חייו בשיטוט סתמי בעולם, ולאחר כך וכך שנים הולך לעולמו בנקודה אקראית אחרת על ציר הזמן. לעומתו, אדם מאמין תופס את העולם באופן אחר לחלוטין: הוא נולד דווקא בנקודה מסויימת שבה בחר הקב"ה להביא אותו לעולם, כדי שיקיים שליחות מיוחדת שהוטלה רק עליו, ובמהלך השליחות הזו יעבור את תקופת חייו וילך לעולמו בנקודה אחרת על ציר הזמן, שבה הסתיימה שליחותו.
ממילא, אדם מאמין – שרואה את חייו כמהלך מתמשך של שליחות וייעוד, רואה משמעות וחשיבות גם בציר הזמן ובמיקום שלו בתוך ציר הזמן הזה. הוא רואה את שליחותו שלו כחלק משרשרת ישראלית המתחילה מאברהם אבינו דרך כל הדורות כולם, ודרך אישיותו שלו, ועד לגאולה השלמה שבה יושלם התיקון והייעוד של כל הדורות. אדם כזה זוכר את העבר, כי הוא אדם שרואה גם את ההווה כמחובר לעבר ולעתיד. וממילא הזכירה איננה רק חכמת חיים, אלא כדברי הבעש"ט – "בזכירה סוד הגאולה", זכירת העבר נותנת משמעות גם להווה כשליחות נצחית שהיא מחוברת לעבר וממילא גם לעתיד – עד לגאולה השלמה במהרה בימינו.
(תצווה תשסז)
