הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)כשם שלכל שבת יש מוצאי שבת, כך גם לכל פורים יש מוצאי פורים. התופעה מוכרת וידועה. במוצאי החג מתמלא הבית בממתקים ושוקולדים. עכשיו מתחילה משימה חדשה: לסיים את הכל עד פסח.
אילו הבעיה הייתה רק הכמות העצומה של הממתקים שמצטברת בעקבות משלוחי מנות, החרשתי. אבל כשם שלכל פורים יש מוצאי פורים, כך גם לכל פורים יש ערב פורים. כדי להכין כל כך הרבה משלוחי מנות עם חטיפים וממתקים לרוב, משפחות רבות נכנסות בימים שלפני פורים ללחץ ולמתח. אילו משלוחי מנות מקוריים יעשו השנה? למי צריך להביא, ואיך ידאגו שאף אחד לא ייפגע? מרוב הניסיון לרצות את כולם, ולא להגיע ח"ו למצב 'לא נעים', משפחות רבות מכינות משלוחי מנות רבים, הרבה מעבר למה שמחויב בהלכה. הנזק מתבטא לא רק בחשבון הבנק אלא גם ואולי בעיקר במצב הנפשי. במקום שמחה ואחווה, לא פעם מביאות ההכנות הללו למתחים ואף למריבות.
האם כך ראוי שיקרה בפורים? והאם בכלל מקיימים כך את תקנת משלוח מנות?
חלק מהסעודה
נאמר במגילה שיש לחוג את ימי הפורים ב"משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, כב). אך לשם מה יש לשלוח מנות? כך מנסח הרמב"ם חיוב זה (הלכות מגילה ב, טו):
"כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות. וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו… וכל המרבה לשלוח לריעים משובח".
בניגוד למתנות לאביונים, המהוות מצווה לכשעצמה (בגמרא חובה זו מסונפת למקרא מגילה), משלוח מנות מהווה אליבא דהרמב"ם חלק ממצוות סעודת פורים. סמיכות ההלכות מוכיחה זאת: הרמב"ם מקשר את משלוח המנות לחובת הסעודה, ומכאן שהיא מהווה חלק ממנה. לא זו בלבד, אלא שבסוף הלכה זו מלמד הרמב"ם שאף הסעודה עצמה יכולה להוות משלוח מנות: "ואם אין לו (=משלוח מנות) מחליף עם חברו. זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו".
ארוחה משותפת
מה ההיגיון בקביעתו של הרמב"ם? כיצד מהווה משלוח המנות חלק מתקנת סעודת פורים? לכאורה משלוחי מנות מגבירים את האהבה והאחווה בין ידידים, וזו תכלית התקנה. אך על כך יש לתהות: מדוע אם כן חלה החובה לתת לחבר דווקא מנות אוכל? ומדוע לא מתנות אחרות? על כרחך, יש כאן מטרה עמוקה יותר, הקשורה לאוכל ולסעודת פורים דווקא.
נראה שתכלית משלוח המנות היא לערב את הסעודות והמשתאות של כל החברים בני הקהילה ולהפוך את כולם לסעודת פורים אחת גדולה. הרי האיחוד בין היהודים וקירוב הלבבות ביום זה הוא העיקר. כנגד דברי המן "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" ציוותה אסתר על מרדכי "לך כנוס את כל היהודים". השותפות והערבות ההדדית הייתה הגורם לגאולה. לכן ביום זה אנו משתדלים גם לקיים סעודה אחת גדולה המשותפת לכל היהודים.
ביצוע דבר זה בפועל כמובן שאינו אפשרי, מפאת המגבלות השונות, ולכן ציוו חכמים שכל אחד ישתף את חברו במנות אוכלים וכך למעשה יחלוק איתו את סעודתו. ההנחה היא שאם כל אחד יעשה כן עם חברו, וכידוע 'חברך חברא אית ליה' (בבא בתרא לא, א), לבסוף יימצא שיהיו כל בני הקהילה שותפים יחד לסעודה אחת. אולי משום כך פוסק הרמב"ם ש"כל המרבה לשלוח לריעים משובח" (שם). ככל שאדם ישתף כמה שיותר אנשים במנות שלו, כך הסעודה המשותפת תכיל יותר אנשים.
שוקולדים אאוט
נבחן מעתה: האם תוכנם של משלוחי המנות בימינו עונה על ההגדרה של 'חלק מסעודת פורים'? קשה לומר. שוקולדים וחטיפים אינם נאכלים בסעודת פורים, שלרוב היא בכלל בשרית. לרוב האוכלים הללו מצטברים בארונות ונאכלים לאחר הפורים במקרה טוב ונזרקים לפח במקרה הרע.
על כן נראה שכדי לקיים את מצוות משלוח המנות כהלכתו ראוי שכל אחד ישלח לחברו שתי מנות שהוא מתכוון לאכול בסעודתו: מאפה טעים, תבשיל מיוחד או קינוח מעניין. הסיכויים שמשלוח כזה ייאכל בו ביום כחלק מסעודת פורים גבוה לאין ערוך ממשלוח הכולל שוקולדים וחטיפים, ועוד לא דברנו על כך שהוא בהרבה יותר בריא.
אבל מלבד זאת וחשוב יותר, צריך לשים סוף להיסטריה שהתפתחה סביב משלוחי המנות. אין תחרות. כל אחד נותן את מה שנאכל אצלו. אין צורך לשם כך בכלים מיוחדים ובקישוטים מרהיבים. האוכל פשוט, וגם הרבה יותר טעים. רצוי גם לקבוע כלל בקהילה – לא מחלקים יותר משניים-שלושה משלוחי מנות, כשכל שנה מחלקים למשפחות אחרות. כך כל משפחה תדע שהיא יכולה לקבל משלוח מנות ממשפחה אחרת בעוד שהיא אינה חייבת להחזיר לה, ותיחסך תחושת ה'לא נעים' הידועה. ואולי בזה תהיה השמחה הכי גדולה, שכן אין כמו השמחה לתת לאחר בידיעה שלא תקבל ממנו בחזרה דבר.
(תצווה תשעה)
