זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק

מצות השבת היא לקרוא את פרשת זכור. אמנם, לגבי מקור הדין יש לתהות, מנין לנו שדוקא בשבת זו צריך לקרוא ולשנן את דין מחיית עמלק וזכרונם. יתר על כן, מנין לנו שקיומה של מצוה זו הוא באמצעות קריאה בפה של הפרשה, ולא זיכרון בלב?
דין זה של קריאת הפרשה בשבת שלפני פורים מופיע לראשונה במשנה מגילה ג,ד (וכן תוספתא מגילה ג,א), ופירוטו בסוגיה במגילה דף ל. אולם, עוד קודם לכן, מבאר התלמוד (שם יח,א) את המקור לדין הקריאה בפה, שנלמד, באופן מפתיע, אגב העיסוק במגילת אסתר. המשנה קבעה שאין לקרוא את המגילה על פה, ומי שקראה כן לא יצא ידי חובתו. על כך שואלת הגמרא מנין לנו, ותשובת רבא היא שהדברים נלמדים בגזירה שווה. במגילה כתוב "והימים האלה נזכרים", ומנגד במלחמת עמלק (בפרשת בשלח) מבואר "כתב זאת זכרון בספר", הרי שזכירה אינה אלא מן הכתב. אולם ממשיכה הגמרא: "וממאי דהאי זכירה קריאה היא? דלמא עיון בעלמא! לא סלקא דעתך, דכתיב: 'זכור', יכול בלב? כשהוא אומר 'לא תשכח' – הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים 'זכור'? בפה". התלמוד שולל את האפשרות שהזכירה אינה אלא פעולה הכרתית נטולת מימד חיצוני. זכירה היא קריאה בפה. לעומתה, השכחה אינה אלא פעולה (או ליתר דיוק אי פעולה) שכלית. אם כן, עלה לנו שיש מצוה לקרוא בפה את פרשת זכור, וכן ראינו שתיקנו חכמים לקוראה בשבת שקדמה לפורים. אולם, האם בכך די? האם בקריאת פרשת זכור יצאנו ידי חובתנו, בקיום מצות "זכור"?
אמנם, כבר סברו כמה ראשונים שאכן זוהי הדרך לקיים מצווה זו מדין תורה (ראה תוס' ברכות יג,א ד"ה בלשון הקודש; מגילה יז,ב ד"ה כל התורה, רמב"ן בביאורו לדברים כה,יז, ועוד), וביתר פירוט נמצא את הדבר בספר החינוך (מצוה תרג):
"ואל הזכירה הזאת בלב ובפה לא ידענו בה זמן קבוע בשנה, או ביום… טעם זכירת מה שעשה עמלק אינו רק (=אלא) שלא תשכח שנאתו מלבנו, ודי לנו בזה לזכור הענין פעם אחת בשנה או שתי שנים ושלש. והנה בכל מקומות ישראל קוראים ספר התורה בשנה אחת או בשתים או שלש לכל הפחות, והנה הם יוצאים בכך מצוה זו. ואולי נאמר כי מנהגן של ישראל בפרשת זכור לקרותה בשבת מיוחד בכל שנה תורה היא, ומפני מצוה זו היא שקבעו כן, והוא השבת שלפני פורים לעולם, ודין יהיה לקרותה ביום פורים לפי שהוא מענינו של יום…".
על אף שמחבר החינוך אינו משוכנע בכך שתקנת קריאת הפרשה נועדה לקיים את המצוה, מכל מקום הוא מוצא בה הגיון רב. למעשה, חושף בפנינו המחבר העלום גילוי נדיר, לפיו אין הגדרה הלכתית ברורה באיזה אופן מן הראוי לקיים את מצות הזכירה הזו (המגן אברהם בסימן תרפה למד מדברי כמה ראשונים שאכן יש מצוה מן התורה לקרוא את פרשת זכור בצבור, כדיני קריאת התורה, ולפי הגדרה זו לא מדובר רק באפשרות לקיים את המצוה כך, כי אם הבנה שקריאת פרשת זכור בערב פורים היא הדרך הייחודית לקיום מצות זכור, ואין כאן מקום להאריך).
ספר החינוך נמשך בדבריו, כהרגלו בקודש, בעקבות מורה הדורות הרמב"ם, שהגדיר בחדות את משמעות הזכירה (הל' מלכים ה,ה(:
"וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק. ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. מפי השמועה למדו 'זכור' בפה 'לא תשכח' בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו".
הרמב"ם קובע שהמצוה אינה על עצם הקריאה בפה, אלא על התכלית המושגת בעקבות הקריאה בפה. ע"י כך שמזכיר אדם לעצמו מפעם לפעם את עקרונותיו, את המקום ממנו הוא בא ואת כל מי שניסו למנוע ממנו טוב זה, ממילא תתחדש איבתו ושנאתו לעמלק, והוא יצית בלבו מחדש את הקנאות לאיבוד זכר עמלק. החינוך מסיק מכח דברי הרמב"ם הללו, שלאיבה זו צריך להיות פן מעשי, וטיפוח מורשת השנאה בין העמים נועדו למצות עד תום את הנקמה בעמלק לעת מצוא. לפיכך, מסיק החינוך חידוש הלכתי מרעיש במצוות זכור: "ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, לא לנשים".
הנימוק ההלכתי הפשוט של החינוך לא היה פשוט לפוסקים כלל וכלל, אך חשוב לבארו טרם נציג עמדות שונות. שואל עצמו החינוך על שום מה מטפחים בישראל מורשת של שנאה ואיבה לעם שלם, אם לא בשביל לעודד ולדרבן את ישראל לצאת נגד עם זה למלחמה, אם וכאשר הנסיבות תאפשרנה פעילות ממין זה. מאחר שכך, עולה שמצות זכירת עמלק אינה אלא חלק מהפעולות שנועדו לשמר את המורל הגבוה בקרב לוחמי ישראל, מעין סעיף בפקודה היומית של מלך מלכי המלכים לישראל. הקב"ה מבקש לחזור ולשנן באוזנינו שלעמלק אין מקום בעולם הזה, ואין השם שלם ואין כסאו שלם עד אשר הרוע המדובר יחלוף מן העולם. לכן, רק מי שבכוחו טמונה היכולת להפסיק את הזולת מההנהגות העמלקיות יתחייב במצוה זו. מנגד, נשים, שאינן נוטלות חלק פעיל בעולם המלחמתי – פטורות מלהתעסק בשאלה רוויית השנאה של נוף המלחמה.
אולם, נגד קביעה נחרצת ומחודשת זו של החינוך, קם גדול נושאי כליו. ר' יוסף באב"ד, המפורסם בכל עולם התורה בשם ספרו, 'המנחת חינוך', הרבה יותר מאשר בשמו האמיתי, שאף הוטמן והועלם בדפוס שבוצע בחייו. הרב באב"ד היה מגדולי פולין במאה ה-19 למניינם (אב"ד של ק"ק טרניפאל), וביאורו לספר החינוך מצטיין בעמקות השכל ובבקיאות מרשימה במקורות. הוא משתדל, כחינוך, להיות נאמן ונסמך בעיקר על הרמב"ם, אולם, במקרים רבים מאוד מתמקדים דיוניו גם בשיטות ראשונים ואחרונים אחרות. ככלל, נסיונו הוא לשוות לספר החינוך, שהתקבל בתפוצות ישראל כספר עממי, הילה אמיתית של ספר עיון עמוק, המחייב התבוננות רבת עמל. מכל מקום, לענייננו, על הפטור לנשים ממצות זכירת עמלק הביא המנחת חינוך כך (מצוה תרג, אות ג):
"והרב המחבר פוטר נשים ממצוה זו, ונראה קצת דפוטר אותם מהלאו גם כן (=הלאו של 'לא תשכח'). וברמב"ם אינו מבואר זה, וצריך ראיה לפטור נשים ממצות עשה שאין הזמן גרמא! … ומה שכתב כי להם לעשות המלחמה ולא לנשים, באמת מלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו כלה מחופתה… גם מי עמד בסוד ד' יתברך – אם הטעם מחמת הנקמה, דאפשר גזירת הכתוב שנזכור שנאתו מאיזה טעם ואנחנו אין יודעים, ואפשר אף בביאת משיחנו שיכרת עמלק מכל וכל ולא יהיה זכר להם, מכל מקום הזכירה יהיה תמיד מצות עשה לזכור ולא לשכוח".
המנחת חינוך מקשה משני כיוונים שונים על החינוך. ראשית, תמה המנ"ח מדוע יש לפטור נשים ממצוה זו, שהרי מלחמת עמלק מלחמת מצוה היא, ומפורש בתלמוד (סוטה מד,ב) שגם חתן מחדרו וכלה מחופתה יוצאים להלחם במלחמה ממין זה, ומדוע לא תשוייך תודעת הנקמה גם לאשה. יתר על כן, מערער המנ"ח על עצם ההנחה כי בשל רצון ה' לייסד בלבנו תשוקה לנקום בעמלק, בהכרח אמור הדבר להוביל למהלך צבאי שלנשים אין בו חלק. אדרבה, יתכן שכל המצוה לזכור את עמלק נועדה רק לשכון במוחנו פנימה, ולא לשם תכלית מעשית כזו או אחרת. עד כדי כך שאפילו לאחר שיימחה עמלק, מכל מקום יהיו ישראל מצווים על זכרונו, אולי מתוך שיקולים וצרכים פנימיים, ולא רק מול עמלק גופו. סברה זו ודאי שאינה עולה בקנה אחד עם פירושו של החינוך, שכן אצלו, כאמור, תודעת הנקמה חייבת להוביל להבשלה מעשית של רעיון המחייה, בדמות האקט הצבאי.
ולכן, מגיע המנחת חינוך למסקנה קשה מבחינתו: "על כן צריך עיון דפוטר נשים ממצות עשה זו. ונראה דכל אישי ישראל חייבים כמו כל מצות עשה שאין הזמן גרמא, כן נראה". לסיכום – גם נשים חייבות במצוה זו, שלפי כל כללי המנין אין מקום לפוטרן מהן, הן בשל העובדה שאין לפטור כזה מקור, והן בשל העובדה שלא הוכח הקשר בין חיוב זכירת עמלק למוכנות לצאת נגדו לקרב (ראה דיון מרתק בעקבות דברי החינוך הללו בשו"ת מרחשת סימן כב, בביאור סברת בעל הלכות גדולות, שנשים חייבות בשמיעת המגילה, אך לא בקריאתה. זאת כי שייך בהן הנס, אך יסוד הזכירה, המתבלט מתוך הקריאה מהכתב, כפי שביארנו, לא שייך בהן לשיטת החינוך).
אין בנו כח להכניס ראשינו בין הרים גדולים ולהכריע בסוגיה, אך לכל הפחות הכרנו את משמעות הזכירה של עמלק, ואת הסיבות לה.
(תצווה תשסז)