ד"ר פנינה נויבירטבפרשת משפטים מקבלים עליהם בני ישראל עול מלכות שמים באמירה האלמותית "נעשה ונשמע" (שמות י"ט ח'): "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" . על פניו, הקדמת העשיה לשמיעה מסמלת התבטלות מוחלטת של בני ישראל לפני הקב"ה והתמסרות לציוויו. ברם האם יש ערך יהודי בביטול השמיעה ובנטרול ההגיון?
על פי הרב קוק האמירה נעשה ונשמע איננה מבטלת את החשיבה, כי אם מייתרת אותה. האינסטינקטים הבריאים של בני אנוש מכווינים את התנהגותם הנכונה אף ללא צורך בחשיבה מוקדמת. אנו נושמים מבלי לתכנן זאת, מושכים את ידינו מאש מיידית, ללא צורך בחשיבה מוקדמת. אינסטינקטים בריאים אלו לא נלמדים בבית ספר, כי אם טבועים בטבעו הפנימי של כל אחד ואחד: "כל דבר החקוק בטבע אינו צריך לשמיעה וללמוד, הדבורה בונה את תאי כוורתה בדיוק המספרי היותר שלם, בלי שמיעה של שעורים בהנדסה, מפני שכך חקוק בטבעה." , (מאמרי הראי"ה א', 171)
הוצאתה אל הפועל של אותה חכמה פנימית אינה כרוכה בהכרח בלימוד מוקדם, ב"שמיעה", כי אם במעשה. למשל, אומן מסוגל ליצור יצירה אומנותית גם מבלי שנכח ולו בשיעור אומנות אחד, וזאת תודות לכשרונו האומנותי המולד. עם זאת, לימוד אקטיבי של תורת האומנות עשוי לסייע לאומן בפיתוח כשרונותיו הטבעיים ובשכלולם. אף אמן בעל פוטנציאל מבטיח זקוק ללמידה מתמדת לפיתוח כישוריו.
ברוח זו, בכנסת ישראל טמון הפוטנציאל האלקי, החכמה הפנימית (בבחינת "נעשה"), ברם הוצאתה של חכמה זו מן הכוח אל הפועל, פיתוחה ושכלולה כל אלה תלויים בשינון התורה, ובלמידתה המתמדת (בבחינת "ונשמע"). לפי הסבר זה – לימוד התורה – השמיעה – אינו חיצוני לאדם, כי אם להיפך, נועד לחשוף את עולמו הפנימי של האדם, את נשמת האלקים שבקרבו. ברם לעיתים עלול לימוד בלתי נכון ובלתי מוכוון להוביל לתופעה הפוכה – לטשטוש הזהות העצמית של האדם ולהסוואת אישיותו, ובלשון הרב קוק: "רק בני אדם העלולים להיות נבוכים על ידי מהומות המדע המזויף, צריכים התאמצות לשוב אל הטבע הטהור הנפשי שלהם."
המילים "מדע מזוייף" מרמזות על עץ הדעת, אשר סימל עיסוק בידע החיצוני לאדם, שאין בינו לבין עושר חכמתו הפנימית של האדם ולו דבר. ברוח זו מבקר הרב קוק את מנהגם של מחנכים "מלומדים" כלשונו, אשר מעבירים למחונכיהם מידע רב, אך אינם מגלים לתלמידיהם את הכוחות הטמונים בהם, ואינם מעצימים את הפוטנציאל הגלום בתלמידיהם באמצעות החומר הנלמד, ובלשונו: "באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני ומוסיפים תבן על המדורה. משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות והלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם והאני הולך ומשתכח."(בקשת האני העצמי, מוסר הקודש).
במעמד הר סיני משחזרים בני ישראל את התכונות הטרומיות עימן נברא האדם הראשון,ו חוזרים לעצמם ולכוחם. תיקון זה משתקף האמירה "נעשה ונשמע". בני ישראל שבים להרגיש את התורה באופן העמוק והטבעי ביותר, ובלשון הרב קוק: "ואנחנו במעמד הר סיני…באנו לידי המעלה העליונה הזאת, ונהיינו ישראלים טבעיים טהורים… ובשביל כך הקדמנו נעשה לנשמע, למעלה מכל התרבות המזויפת של האנושיות" (מאמרי הראי"ה, שם).
זהו סודו של לימוד התורה האמיתי. התורה אינה חכמה חיצונית המוסיפה לנו מידע, התורה אינה מצמצמת את האדם ומבטלתו, כי אם מעצימה את האדם וחושפת את כוחותיו הסגוליים להתקדם, לשנות, לחולל מהפכים לטובה. אדם חייב לשאוף לאימוץ נכון ומושכל של התורה, אשר לא תישאר תורת ה' גרידא, כי אם תהפוך להיות תורתו הוא, כפי שדרשו חז"ל: "…ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" (שם).
זה כוחה של האמירה "נעשה ונשמע" במעמד הר סיני הפלאי. מעמד בו שבנו לקב"ה, שבנו לעצמנו ולמדרגתנו – "ישראלים טבעיים טהורים".
(משפטים תשעד)
