תורת הארץ

אחת התופעות המרתקות בספרות התורנית בת ימינו היא יצירות רבות מעוף שנכתבו לאו דווקא על ידי יושבי בית המדרש ה"קלאסיים", למדנים "מקצוענים" כל חייהם ומשחר ימיהם, אלא על ידי אנשים שהגיעו מ'בחוץ'. שתי דוגמאות בולטות לכך הן פירוש המשנה לרבי פינחס קהתי, שעבד לפרנסתו כפקיד בבנק המזרחי וכרכז הדרכה ב"בני עקיבא", אך פירושו למשנה נפוץ בעשרות אלפי עותקים והיה לפירוש המשנה הנפוץ ביותר. המפעל התורני הגדול האחר, פירוש התלמוד, נכתב על ידי הרב עדין שטינזלץ שגדל במשפחה מסורתית, למד מתימטיקה ופיזיקה באוניברסיטה העברית, היה מורה למתימטיקה בעזתה לצד לימוד תורה (במשך תקופה קצרה יחסית בישיבות חב"ד), והיה למנהל תיכון ממ"ד בבית הגדי. מתוך כל אלה, פנה לכתיבת מפעלו הפרשני שהיה לשם דבר בעולם היהודי, ופתח בפני רבים צוהר לעולם התלמוד ולחיבורים אחרים.

מפעלים צנועים הרבה יותר, בהיקפם וביומרתם, נעשים כל השנים על ידי אנשי עמל, המשלבים תורה ועבודה כפשוטה. אחד המיוחדים שבהם, הוא ראובן קמפניינו, שהיה שנים רבות איש קבוצת יבנה וכיום תושב ירושלים. לצד עבודתו ככורך ספרים רב אמן, הוא מלמד בתריסר השנים האחרונות שיעור קבוע בתלמוד הירושלמי, שאחד מפירותיו הוא סדרת ספרים על תלמודה של ארץ ישראל, שהשישי(!) שבהם, "חלת הביכורים", הופיע בימים אלה.

חן המקום על יושביו. הספרים טובלים כולם באווירתה של ארץ ישראל. כבר מחיצוניות הספר ניתן לעמוד על ייחודו. בשונה מרוב החיבורים שנכתבו על התלמוד הירושלמי, שער הספר צבעוני, מזמין, מעוטר בתמונה של שיבולים בשדות קבוצת יבנה, מוכנות לקציר. גם ההקדשה שבראש הספר חריגה בנוף התורני: לזכרם המבורך של אמאתו ולטיציה ביור, שני חסידי אומות העולם, בני הקהילה האוונגלית בפירנצה, שהחביאו תוך חירוף נפש את התינוק בן השנתיים, ראובן, בשנות האופל באיטליה, בתקופת מלחמת העולם השנייה והצילו אותו ממוות ודאי (אמו, חולדה קמפניינו, בתו של משה דוד קאסוטו חוקר ומפרש המקרא הנודע, הייתה אחת העֵדות במשפט אייכמן, וחילצה, במעשה הרואי, שישה פעוטות, ילדיה ואחייניה הקטנטנים, מציפורני המוות והצילה את חייהם).

עם עלייתם לארץ הצטרפו בני המשפחה לגרעין ה'איטלקי' בקבוצת יבנה. לאחר לימודי היסטוריה ושירות רב שנים בחיל המודיעין (עד לדרגת סא"ל), החל לעסוק בשתי אהבותיו הגדולות: החייאת ספרים עתיקים ושיקומם, ולצדה לימוד הירושלמי והנחלת מורשתו.

כבחיבוריו הקודמים, הספר אינו מהווה פירוש רציף על המסכת, אלא סב-הולך סוגיות נבחרות שבמרכזן 'פתגמים' ומילות מפתח. לצד המפרשים המסורתיים, עושה המחבר שימוש רב בספרות המדעית לגווניה (ותעיד על כך רשימת המקורות בסוף הספר). למרות שלא מדובר בפירוש רציף, יכול הבא בשערי הספר לעמוד ממנו ובו על ייחודו של התלמוד הירושלמי, לטב ולמוטב. כך, למשל, משפטים סתומים (דוגמת 'מצינו חלה מהלכה, לא מצינו מעשר בהמה מהלכה') שעשויים להתפרש בכמה פנים.  המפרשים השונים קראו אותם, כל אחד בדרכו, בלשון שאלה (שאינה תמיד מתיישבת) או בניחותא, כמשפט חיווי, כשכל פירוש מוביל לתוצאה שונה לחלוטין.

פרק נרחב ומרתק הכלול בחיבור שלפנינו עוסק (בין השאר בעקבות מחקר רחב יריעה של הרב בני לאו) בסוגית איסור 'חדש' בחו"ל (איסור אכילת התבואה החדשה לפני יום הנפת העומר, ט"ז בניסן). בארץ ישראל, תקופת הקציר היא בחודשי האביב, ולפיכך השלכותיו המעשיות של האיסור מועטות יחסית. לעומת זאת, בארצות צפון אירופה ובתימן, תקופת הקציר חלה בסתיו. החלת האיסור בחו"ל עשויה לגרום נזק כבד לחקלאים ולהביא להרקבת התבואה. על מנת למנוע הפסד מרובה זה, גילו חכמי ההלכה אומץ הלכתי ויצירתיות רבה בביאור ההלכה עד כדי איונה הלכה למעשה. ביטוי, נדיר בעוצמתו ובגילוי הלב שבו, לרגישותם של חכמים להפסד הציבור והבטחת אמון הציבור בהלכה ובנושאי דגלה, ניתן בדברי הרא"ש: "לא מלאני לבי לאסור, אולי לא ישמעו לי… ומוטב יהיו שוגגים. והחרֵד(!!) – יפרוש".

הוצאתו המוקפדת של הספר, לצד האיורים, המפות והתמונות המלווים אותו, מְחַיים את הדברים, ומשִּיבִים בו אותה רוח רעננה ומשיבת נפש של ארץ ישראל השורה על כל אחד מעמודיו.

(שלח לך תשפ"א)