הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)רעה חדשה מחלחלת לתוך עולמנו הרוחני והיא ההלוואות הפשוטות והזמינות שניתנות לכל. הצעת הלוואות אלה מהווה שימת מכשול בפני עוור במובן הפשוט ביותר. למעטים הלוואות אלה חיוניות, וב"ה שהן קיימות, אולם לרבים רבים מהוות הלוואות אלה פיתוי גדול – לצרוך הרבה יותר ממה שהם יכולים להרשות לעצמם, מתוך אמונה כי הם ימצאו את הדרך להחזיר. הנזק הוא כפול: עצם הצריכה המוגזמת הממכרת והמדרדרת את האדם להשחתה מתמדת של עצמו ושל העולם, והסיכון של חוסר יכולת ההחזר וההתמוטטות הכלכלית. הבנקים נוהגים כיום במדיניות חדשה של מתן הלוואות ככל שניתן גם בלי בחינה קפדנית של הביטחונות ויכולת ההחזר, כחלק מהתחרות ומהשיקול הכלכלי של הרווח מול הסיכון.
לא זו דרכה של תורה. הלוואות נועדו לפתרון מצוקה קשה. פרשתנו מעידה על כך כי ההלוואה הפרטית נועדה לעני שאין בידו להתקיים בלעדיה, והוא זקוק לגישור. לפיכך, התורה מצווה להלוות לו, אוסרת על לקיחת ריבית, מחייבת שלא נהיה לו כנושה, ובסוף השנה השביעית מורה לאדם לשמוט את חובותיו. הלוואות אלה הן כעין צדקה, ומידת חסד גדולה היא להעניק אותן לנצרך. חכמינו גם תיקנו תקנות ש"לא תינעל דלת בפני לווין", כדי שלא לחסום את דלת ההלוואות בפני הנצרכים. כאשר מדובר בהלוואות עסקיות הדבר בהוא בוודאי ראוי, וזה הבסיס של היתר העיסקא המפורסם. ברם, הלוואות למטרות צריכה ורדיפת מותרות הן הלוואות פגומות ומגונות מכל כיוון בו מסתכלים עליו – למן העובדה שהן מטפחות חומרנות ולהיטות, ועד לנזק הסביבתי העצום המתחולל בעולם בשל צריכה יתר.
אנו צריכים להשיב את עולם ההלוואות למקומו הראוי. נפלא הוא שיש גמ"חים בעולמנו ומפעלים נוספים המלווים לאדם כסף בשעת דחקו, ולעתים אין צדקה גדולה מזו, שהרי ההלוואות ממוחזרות, וכל אדם הנותן מכספו לגמ"ח מאפשר שוב ושוב עשיית צדקה בממונו; בתי הדין לענייני ממונות המתפתחים ב"ה בתוכנו (וזו הזדמנות נוספת לקרוא לציבור להזדקק דווקא להם בעת הצורך, כיוון שהם מקיימים בפועל ממש את "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם") ממלאים אף הם משימה עילאית בתחום ההלוואות: הם צריכים להנחיל את ההכרה שהמילה "ריבית" אינה בת לווויה אוטומטית להלוואות ולמעשה היא שייכת לתחום האסור, ורק כאשר מדובר בעסקאות של ממש יש מקום להיתר ריבית. פסיקות רבות שלהם בתחום זה יעצימו את הנוהג הראוי שלא ליטול הלוואה למטרות צריכה; אנו הרבנים צריכים להמשיך במגמה המתמדת של הורדת הסטנדרטים של שמחות ובעיקר חתונות, שהן הסיבה העיקרית לעול הכלכלי הכבד הדוחף משפחות שונות ליטול הלוואות הקשות מאוד להחזרה; אנו גם נקראים לעודד עשיית ביטוח חיים בסיסי כדי שלא יפלו אנשים על הציבור, ולא יזדקקו ללקיחת הלוואות בעת מצוקה – כל אלה הן דרכים המביאות בסופו של דבר לחרות הכלכלית.
בשעה שאנו עוסקים בייחודה של תרבות ישראל אנו נקראים לעסוק גם בשאלות היסוד של התרבות הכלכלית. אין תורת ישראל מתנגדת לרווחה כלכלית והיא אף תומכת בה, ואין היא אוסרת על האדם לשפר את איכות חייו. אולם היא מכוונת אותו לחיות לפי יכולתו, ולא לשעבד את עצמו לדבר. כבר בספר משלי נאמר כי "עבד לווה לאיש מלווה" – אדם הנוטל הלוואות הופך למעשה לעבד. חלק בלתי נפרד מהחרות היא החרות משעבוד זה, וטוב לו לאדם כי יעשה שבתו חול ואל יזדקק לבריות – לא בצדקה ולא בהלוואה. אמנם נאמר "לוו עלי ואני פורע", אולם רבים כבר כתבו כי אין מדובר בהיתר ללוות לצורך העלאה ברמת החיים. כשמצרפים לכך לא רק את המידות הטובות של הסתפקות במועט אלא גם את האחריות לעולם כולו אנו למדים כי אסור לנו להשתמש בכלי שנוצר כדי לגאול עני ממצוקתו לצורך הנורא של הרדיפה אחר הפינוק והמותרות.
(משפטים תשסח)
