הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)פרשת שמות חושפת בפנינו את דמותו של מנהיג האומה ומשחררהּ, משה רבינו ע"ה. הוריו של משה, עם זאת, אינם מוזכרים בשמותיהם בפרשת שמות (רק בפרשת וארא, שמות ו, כ, וכן בפרשת פינחס, במדבר כו, נט, מוזכרת המשפחה כולה בשמותיה; כתב על כך רבנו חיים פלטיאל, המכונה חפ"ת – ח"פ תולעת, בן דורו של מהר"ם מרוטנברג, בפירושו על אתר: "תימה לי למה לא פירש כאן שמו, צריך עיון"), והתיאור של לידתם של אחי משה ומשה עצמו לוט בערפל (שמות ב, א-ד):
"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים: וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ".
זאת ועוד, לידתם של מרים ואהרן איננה מוזכרת כלל בכתוב, אלא לקיחתה של בת לוי מופיעה מיד לפני לידת משה, בהתעלם מגלגולי המשפחה לפני כן (ראו הערת רשב"ם על אתר: "והרבה שנים לקחה מלפני לידת משה"). אלמלא היה הכתוב מספר לנו שאחותו של משה הייתה מתייצבת מרחוק לא היינו יודעים כלל על קיומה של אחות כזו, בדיוק כשם שאין לנו כאן כל מידע על אודות אהרן (ראו פירושו של רש"ר הירש כאן).
יתכן שהכתוב מרמז לנו באמצעות מחיקת הזהות של בני המשפחה על אודות המסתורין שאפפו את הלידה, והרצון להסתיר את המאורע מעין כל. בכיוון אחר הולך הרמב"ן, בפירושו:
"ולא הזכיר הכתוב שם האיש ולא שם אשתו אשר לקח, והיה זה בעבור כי יצטרך ליחסם ולהזכיר שמם מי אביהם ואבי אביהם עד אל לוי, ועכשיו ירצה לקצר עד לדת המושיע, ואחר כן (להלן ו יד – כה) ייחס גם שאר השבטים בעבורו בסדר השני […] ולא הזכיר הכתוב לדת מרים ואהרן, כי לא היה בלדתם חידוש דבר".
כלומר, הכתוב קימץ במלים וציין רק את הפרטים החשובים לנו בכדי לדעת את לידת המושיע של ישראל. אולם, לא ברור מדוע "איש מבית לוי" קצר יותר מ"עמרם", או "בת לוי" מ"יוכבד". דומה שרמב"ן מנסה להסביר לנו שקיים כאן אלמנט ספרותי של טשטוש זהותם של כל מי שעשויים להאפיל על דמותו רבת ההוד של משה רבינו. הכל משני לעומתו, אפילו משפחתו שלו. הקב"ה מרכז כעת את "מאמציו" בהולדת המושיע, כל השאר הם תפאורה גרידא.
בזוהר מצאו מכאן רמז למסורת על אודות גירושיה של יוכבד וחזרתו של עמרם אליה, באומרם (זוהר ב יט, א):
"מאי טעמא לא נזכר שמו, רבי יהודה אמר בשם רבי אבהו מפני שבצנעא הלך ובצנעא חזר לאשתו כדי שלא יכירו בו, הדא הוא דכתיב וילך איש ולא נאמר וילך עמרם בפרהסיא, ויקח את בת לוי אף היא בצנעא חזרה ולא נזכרה שמה".
בהמשך למגמה זו ראו פירוש מסמר שיער, לא פחות, מאת הרב הגאון צמח הכהן, מגדולי חכמי ג'רבה לפני כמאתיים שנה, בספרו "חולת אהבה", שיצא לאור לפני כעשור בידי מכון "אהבת שלום", המדבר על כך שהיה פגם בנשואיהם של עמרם ויוכבד על רקע הייחוס המשפחתי שעתיד להיות אסור על פי דין תורה (נכתב על כך רבות, ואכמ"ל). לפיכך, בכדי למנוע מהשטן לקטרג ולדרוש את חייו של מרע"ה, נמנע הכתוב מלגלות את ייחוסו ומוצאו עד לאחר סיפור בגרותו וגדלותו, והדברים מפליאים!
אמנם, איידי דמזרעיה קאתינא, חביבים עליי ביותר פירושיו של גאון ישראל מהר"ל מפראג, שביאר נקודה זו בקצרה (בפירושו לתורה, גור אריה) ובאריכות (בספרו גבורות ה', פרק טז). כך דברי קדשו בביאור התורה:
"לא רצה להזכיר שם האב ושם האם של משה עד לידת משה, לומר לך כי משה היה מתוקן לגאולה מו' ימי בראשית, ומאחר שמשה מתוקן לגאולה מששת ימי בראשית – לא היו אבותיו עיקר אצלו, ואילו נתן שם לאביו קודם לידת משה היה משמעות הענין שהעיקר היה האב, ובשביל עצמו ושמו המיוחד לו נתן לו הקב"ה משה […] כי אצל לידת משה לא היה האב סבה מיוחדת […] וכל שאר בנים – אם לא היה זה האב לא בא הבן לעולם, וזה אינו במשה, כי אף שהיה עמרם מוכן יותר למשה, על כל פנים מוכרח משה לבא לעולם, ולפיכך אינו מזכיר שם הפרטי קודם לידת משה, שלא תאמר כי נולד מעמרם בפרט […] והבן עוד יותר מזה כי הוא ענין נפלא".
מדברי מהר"ל אנו למדים שלא שיקול ספרותי, או רמז לענייני משפחה הביא את התורה לנקוט בלשון כה עמומה, כי אם כוונת מכוון, להבהיר את מהותו של משה רבינו ואת ההכרח בלידתו. עמרם ויוכבד היו כלים להולדתו, והקב"ה עשוי היה לבחור בהורים אחרים להביא נשמה כה גדולה ומשמעותית לעולם. הבחירה בהם איננה מהותית, כי הם, חרף גדולתם העצומה, אינם עולים למדרגת בנם הדגול – משה. אפשר להוסיף שמשה אף לא גדל בביתם, ולמעשה לא מצאנו כל קשר בינו לבין אביו עמרם מיום לידתו ועד פטירתו. משה עומד בפני עצמו, כדמות המושיע האולטימטיבי, הנשגב והמורם מעם ברוחו, שעומד אל מול הקב"ה באספקלריא המאירה. אין לייחס אישיות כזו למאמץ אנושי, כי אם מדרגתו מדרגת מתנה היא, מאת הבורא לעמו ישראל.
(שמות תשעה)
