ויתנצלו בני ישראל את עדים

התורה מתארת לנו את חטא העגל בצבעים קודרים למדי, ומגלה לנו שבצד המעשה החמור, ישראל עצמם הורדו במדרגות רוחניות וגשמיות בצורה קיצונית. לאמור, לא רק עונש א-לקי צפוי על מעשי השטות, כי אם גם תגובת נגד טבעית ומיידית.
אחד הביטויים לכך הוא עדות הכתוב ש"עדים" של בני ישראל הוסר מהם, אם מאונס ואם מרצון (שמות לג, ג-ו):
"…כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ. וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ. וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב".
עולה מתוך הכתוב שעם ישראל, שהפך להיות העם הנבחר בהצהרותיו המרשימות במתן תורה, ביקש להיאחז בקרנות המזבח, וסירב לוותר על אותו "עדי" שהקב"ה העניק לו במתן תורה. האיום הא-לקי בכלייה אם ישראל לא יורידו את עדים מעליהם משיג את שלו, ומיד לאחר מכן אנו מגלים שישראל אכן "מתנצלים" את עדים, במשמע – מסירים אותו מעל עצמם. כמה וכמה דברים למדנו ממציאות זו עוד בטרם הבנו מהו אותו עדי מסתורי. ראשית, גילינו שישראל, כשאר האדם, אינם ששים לוותר על מעמדם כנבחרים. יתר על כן, הגם שברור מעל לכל ספק שרצונו של הבוחר (הקב"ה במקרה שלנו) הוא להדיח את נבחריו, מכל מקום הנטייה האנושית של אדם שנבחר היא להתעלם לחלוטין מהסובב אותו, ולא לתת לעובדות ולמערכת ההתחייבויות שהובילה אותו למעמדו – לבלבל אותו מהמטרה הראשית שלנגד עיניו – הישרדות ציבורית.
לשם העמקה יתרה חשוב לבחון מהו אותו עדי, אותה מתנה ייחודית שהעניק לנו הקב"ה עם בחירתנו. בנקודה זו אנו מוצאים שתי גישות מרכזיות בפרשני התורה (ולמעשה למעלה בקודש, כבר אצל חז"ל). האחת, שראשי דבּריה הם אונקלוס, תרגום ירושלמי ורמב"ן, סוברת שהעדי המדובר אינו אלא כלי זיין, כלי מלחמה. כך כותב אונקלוס על פס' ו: "ואעדו בני ישראל ית תקון זינהון מטורא דחורב". ומסביר רמב"ן: "דעתו כדברי האומר בבראשית רבה 'זינאות חגר להם', כלומר שחגר להם הקב"ה בשעת מתן תורה כלי זיין להנצל מכל פגע ומלאך המות, כמו שדרשו (שמות רבה לב, א) 'חרות על הלוחות' -חירות ממלאך המות, והם שמותיו של הקב"ה".
כלומר, בעת מתן תורה העניק הקב"ה לישראל את – התורה! התורה היא הכלי שבאמצעותו ניתן להתגבר על היצרים, וממילא על מלאך המוות. אף רמיזתו של רמב"ן ביחס לשמותיו של הקב"ה מתפרשת יפה באופן זה, לכל המעיין היטב בהקדמתו המונומנטלית של רמב"ן לתורה, שם הוא מגלה שהתורה כולה היא רצף של שמות א-לקיים. הנקודה המפליאה מבחינה פרשנית ורעיונית בביאורו של אונקלוס, היא יכולתו הגאונית לשלב מדרש אגדי מובהק עם פירוש רציונליסטי בהיר וברור, ועם זאת לא להקהות את עוקצו של אף אחד מהקטבים הללו.
מנגד, יש שביארו שהעדי המדובר לא היה כלי זיין, כלי מלחמה, כי אם תכשיט, כהוראתה המקורית של המילה "עדי" בלשוננו הקדושה. בעמדה זו נקטו רש"י, ראב"ע ועוד, ובמידה רבה היא מובאת כבר בדרשת ר' סימאי על אודות הכתרים שקשרו מלאכי השרת לישראל במעמד אמירת "נעשה ונשמע", כמובא במסכת שבת פח, א. אולם, בעיה פרשנית עולה מביאור זה, לנוכח העובדה שבתחילת פרשת כי תשא קראנו שישראל כבר הביאו את תכשיטיהם למעשה העגל. ואכן, ניתן לומר שיש משמעות סמלית עמוקה בהתפרקות מהתכשיטים פעם נוספת, שהיא מעין הודאה על השפעתו המסוכנת של הממון, ובעיקר של המתכות היקרות, על נפש האדם. השפעה הרסנית זו עמדה לישראל לרועץ בחטא העגל, ובנסיון מה לתקן עוולה זו מבקשים ישראל להדגים עד כמה הם מתרחקים מן החטא, ומסירים מעצמם מכשול. מכאן נבין מדוע גם ביטא הקב"ה כעס לנוכח העובדה שישראל אינם מתפרקים עדיין מתכשיטיהם, שכן יש בכך גילוי דעת שנוח להם בשימוש הנלוז שנעשה במתכות אלו.
אולם, כמדומני שגם כאן ניתן לומר שהעדי המדובר איננו אלא תורתנו הקדושה. שכן, אין לנו תכשיט גדול מן התורה (השווה לפיוט העממי המושר בפי כל בשמחת תורה, המכנה לפרקים את התורה כזכיה גדולה, כסגולה גדולה, ולפרקים מכנה אותה כשמירה גדולה!). למעשה, ניתן לומר שמוצגות לפנינו שתי עמדות באשר לשאלת ההשפעה של תורתנו הקדושה על האקלים החברתי של ישראל. יש מי שתופס (וכך הם פני הדברים עד היום), שתכליתה של התורה הוא להרים חומות הגנה, שמבצרות את המעמד הרוחני הייחודי שהקב"ה העניק לנו בסיני, ומונעות כל פגיעה בישראל באמצעותן. מנגד, קיימות עמדות הגורסות שהתורה היא דווקא הכלי שמכוחו אנו באים "לשווק" את דבר הא-ל בקרב בני האדם כולם. מלאכה זו יכולה להתבצע רק מתוך ראיית היופי העמוק שהתורה מעניקה לאלה שהולכים בדרכיה, בחינת תכשיט.
אולם, כפי שפתחנו, שני ההיבטים הללו גם יחד מאבדים את תוכנם לנוכח מציאות של איוולת חברתית ותרבותית, שמאפשר לישראל להוליד עגל זהב ולסגוד לו. כאשר ישראל דורכים בדרך הפוכה לחלוטין מזו של רצון ה' – אין להם הגנה, וכמובן שגם תכשיט נאה אין בקרבם. הם נאלצים להתפרק מנכסיהם היחודיים, ולזכות בהם בעתיד בדרך הקשה, של מאמץ יומיומי להיות ראויים לבחירה הא-לקית הנשגבת.
עגל הזהב הפך ברבות השנים לסמל של נהייה אחרי מותרות, וסגידה בלתי רציונאלית לממון. אין מחזה מבהיל מזה של שליחי ציבור, שנבחרו למען קידומם של אינטרסים לאומיים ורוחניים, ובשם תורתנו הקדושה (ואף דאגו להשתמש בשמה של תורתנו, תורת אמת, הנעלית מכל שכל ותובנה אנושיים, כאמצעי תעמולתי בבחירות ובפתקי ההצבעה), שהולכים שולל, או ליתר דיוק מניחים עצמם להיות מוּלכים שולל, בסנוורי כסף וזהב.
ראינו זאת כאשר זעקות השבר והיללות על האיסור החמור של "לא תחנם", כשיטת החזון אי"ש המחמירה, שרבים רבים מגדולי ישראל דחאוה, נוצלו לטובת מעשה של נטישת יבולי הארץ הקדושה וחקלאיה, ולשם יבוא מסיבי של סחורה מנכרים, ותהי הכהנת מופקרת יותר מפונדקית. אולם, בעת מבחן, כאשר עמדו על הפרק שטחי ארצנו הקדושה, ולא לזמן, לשנה-שנתיים של מכירה מוגבלת, כי אם לדורי דורות, נאלמו דום כל המצווחים והלוחשים על אזנם של תלמידי חכמים, למען פרנס מוסד זה או אחר. "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים".
וגם כעת, בהיתממות מביכה, ולמען נזיד עדשים כזה או אחר, מאפשרים אנשים שנבחרו בשם תורתנו הקדושה את קיומו של משא ומתן על דבר התפרקות מוחלטת של ישראל מכל עדייהם, עדיי הביטחון וההגנה ועדיי הנוי והתפארת, וללא תביעה א-לקית. רק לשם האיוולת של התקדמות מזויפת, מול אויב המציג עצמו כאוהב, נטול כוחות ויכולת. ובסכלותם משכנעים עצמם, כנעוץ היען ראשו בחול, כאילו דבר לא קורה, וכאילו סכנה אַיִן. אולם, אותנו אינם משכנעים, ועדיים המזויף, בחירתם שנעשתה לשם קידום ערכי התורה והיראה, ולא ח"ו לשם קידום ערכי חשיפת ערוות הארץ, קורא להם להתפרק ממנו, להשיב את האחריות לבוחר, לכלל ישראל. אל תהיו כיואב בן צרויה האוחז בקרנות המזבח שלא כדין, וסופו שהוסר ממנו, ואל תוליכו את חכמי התורה בכחש ובכזב, תוך חילול שם שמיים וחילול שמם וכבודם. ולא תזכרו לדיראון עולם כמי שפירקו את ישראל מעדיים, מרצון ולא מאונס, מסכלות ולא מתבונה.
(כי תשא תשסח)