תחיית המתים

הרב אלעזר אהרנסון,
ראש ישיבת ההסדר חולון

לאחר חטא העגל, מחלה משה רבינו את פני ה' למען עם ישראל בתפילה שימחל להם ולא ישמידם. אחד הרגעים המכריעים בתפילה, על פי חז"ל, הוא הזכרת זכות האבות: "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם" (שמות לב, יג). על משמעותו של רגע זה ניתן לעמוד כשנתבונן על תגובתו של הקב"ה, שמייד מסתייג מהעונש הכבד שרצה להטיל על עם ישראל: "וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שם יד).
ברור, אפוא, שזכות האבות שיחקה כאן תפקיד מרכזי.
התייחסות מיוחדת לאזכור האבות אנו מוצאים בשני מדרשים במדרש רבה על פרשת השבוע (פרשה מד אות ו):
"דבר אחר: "זכור לאברהם" – למה הזכיר ג' אבות? א"ר לוי: אמר משה – רבון העולם, חיים הם המתים? [=האם עתידה להיות תחיית המתים?] אמר לו [הקב"ה למשה]: משה, נעשית מין?! [=האם נעשית כופר? איזה מין שאלות אלו?… ודאי שתהיה תחיית המתים!] א"ל משה: אם אין המתים חיים לעתיד לבא, יפה את עושה להם כל מה שתבקש; אבל אם חיים המתים, מה יש לך לומר לאבות לעתיד לבא? כשיעמדו אבותיהם, ויבקשו ממך הבטחה שהבטחתם, מה יש לך להשיבם? לא כך הבטחתם שאתה מרבה בניהם ככוכבי השמים, ועכשיו תבקש לכלותן? הוי – זכור לאברהם".
לכאורה משמעות המדרש היא שמשה מאיים כביכול על הקב"ה במפגש העתידי עם האבות… איך תוכל להתבונן להם בפנים? מה תענה על שאלותיהם הנוקבות?… אין ספק שיש להתפעל מעצם החריפות של חז"ל בהצגת טענה כזו בפיו של משה, בבחינת דברים שאילו לא נכתבו אי אפשר היה לאמרם. אלא שקריאה מעמיקה יותר תחשוף בפנינו רובד אחר במדרש: וכי הקב"ה צריך להמתין לתחיית המתים על מנת להיפגש כביכול עם האבות? הרי גם כעת, טרם תחיית המתים, "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז ע"א) – ואם כן הדו-שיח הנוקב הזה לא צריך להיות תלוי דווקא בתחיית המתים!
נראה שיש להבין את המדרש על רקע המדרש הבא, שמופיע מייד אחריו:
"דבר אחר: "זכור לאברהם" – למה הזכיר כאן משה ג' אבות? א"ר אבין: אמר הקב"ה למשה – אני מבקש מידך כשם שבקשתי מסדום – עשרה; העמד לי מהם עשרה צדיקים, ואיני מכלה אותם. אמר [משה לקב"ה] – רבון העולם, אני מעמיד לך. הרי אני ואהרן ואלעזר ואיתמר ופנחס ויהושע וכלב. אמר לו האלקים – הרי ז', והיכן הג'? לא היה יודע מה לעשות. אמר לו משה: רבון העולם, חיים הם המתים? אמר לו: הן. אמר: אם חיים הם המתים, זכור לאברהם ליצחק ולישראל, הרי עשרה. לכך הזכיר ג' אבות".
גם מדרש זה נראה תמוה: משה מחפש עשרה צדיקים ואינו מוצא אלא שבעה. ומהו הפיתרון? – הרי עתידה להיות תחיית המתים,ואם כן זכור לאברהם ליצחק ולישראל ותצרף אותם למניין העשרה. אלא שלכאורה משה רבינו לא לוקח בחשבון פרט קטן – תחיית המתים תהיה בעוד זמן רב… כיצד ניתן לצרף היום, בדורו של משה, את המתים שיחיו רק בקץ הימים?
נראה שמשה רבינו מדבר כאן על תחיית המתים במשמעות אחרת מזו שאנחנו רגילים. כאשר אנחנו מדברים על תחיית המתים, אנחנו בדרך כלל מתכוונים לכך שלעתיד לבוא יקיצו וירננו שוכני עפר, יקומו המתים מקברם ויחזרו לחיים. גם מבלי לחלוק על המשמעות המקובלת של תחיית המתים שלעתיד לבוא, נראה שמשה רבינו מתכוון לרובד אחר: "צדיקים במיתתם קרויים חיים", גם כעת – כאשר אברהם יצחק ויעקב אינם עימנו – אין זה אומר שהם אינם חיים! לא במקרה כך דווקא מופיע הניסוח של שאלת משה רבינו – "חיים הם המתים?" משה רבינו לא שואל האם יחיו המתים לעתיד לבוא, אלא האם הם חיים כבר כרגע, עוד במיתתם.
כאשר אנחנו אומרים ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים", הכוונה היא לומר שיש להם השפעה וקיום בעולם הזה בכל יום ויום – גם אם הם לא עימנו, תורתם חיה בקרבנו, דרכם ממשיכה להתקיים בכך שאנו הולכים בה, מעשיהם ופעולותיהם שפעלו בימי חייהם עדיין מותירים את רישומם. כאשר משה רבינו שואל האם חיים הם המתים, כוונתו בעצם לטעון שלמרות חטא העגל, למרות המשבר הגדול וההידרדרות הכואבת של עם ישראל, עם ישראל עודנו מהווה המשך לדרך האבות, עדיין אברהם יצחק ויעקב חיים בעם ישראל כיום, מכוח ההמשכיות שעם ישראל מהווה עבורם. ממילא, כביכול ניתן לומר שאברהם יצחק ויעקב נוכחים ונמצאים איתנו בכל דור ודור, ולכן יכול משה למנות את האבות ולהשלימם למניין עשרה.
(כי תשא תשסח)