איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורהאמר רבי תנחום בר חנילאי: לא נאמר מקרא זה אלא כנגד מעשה העגל, שנאמר "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו" (שמות ל"ב, ה) מה ראה? אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: ראה חור שזבוח לפניו, אמר: 'אם לא אשמע להם – עכשיו יעשו לי כמו שעשו לחור, ויתקיים בי "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא" (איכה ב', כ), ולא תהיה להם תקנה לעולם. מוטב שיעבדו לעגל – אפשר שתהיה להם תקנה בתשובה. סנהדרין ז ע"א, בתרגום לעברית.
אחת השאלות המרכזיות העולות מקריאת פרשתנו, היא השאלה מדוע הסכים אהרון ליצור את העגל. הנחת היסוד של חז"ל היתה שאם ה' לא הדיח את אהרון מכהונתו, בוודאי היתה לאהרון סברה הגיונית שהצדיקה את פעולתו.
דרשתנו מניחה שחור נרצח על ידי דורשי העגל, וזאת על סמך היעלמותו הפתאומית. חור היה ממנהיגי העם, הוא שהחזיק יחד עם אהרון את ידיו של משה בעת המלחמה בעמלק, ויחד עם אהרון אף היה אמור להוות את ההנהגה החלופית עד שובו של משה, כדברי משה לזקני ישראל לפני עלותו להר סיני "שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם" (שמות כ"ד, יד).
אי אזכורו של חור בפרשת העגל, ואף בהמשך התורה, הביאו את חז"ל לדרוש את הפסוק "וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו", בשינוי ניקוד ומשמעות כ"וַיַבֵן מִזַבֻחַ [ש]לְפָנָיו". אהרון הבין, מכך שראה שרצחו וזבחו לפניו את חור, שאם יתנגד כמו חור לדרישת העם – יירצח גם הוא. לפי גרסה אחרת, היה זה איום שנאמר מפורשות לאהרון:
'אותה שעה עמד עליהם חור ואמר להם: קצוצי צוואר, אין אתם נזכרים מה נסים עשה לכם הקב"ה?! מיד עמדו עליו והרגוהו. נכנסו על אהרן שנאמר "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן" (שמות ל"ב, א) ואמרו לו: כשם שעשינו לזה כך אנו עושים לך! כיון שראה אהרן כך, נתיירא שנאמר (שמות לב) "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו", מהו "מזבח"? מן הזבוח שלפניו' (שמות רבה מ"א, ז).
לכאורה שתי הגרסאות של המדרש הלכו בכיוון דומה, אך נראה שיש לדייק ולשים לב שיש הבדל משמעותי ביניהן. בעוד שהדרשה בשמות רבה תולה את התנהגותו של אהרון ביראה, תוך דרשת הביטוי "וַיַּרְא אַהֲרֹן" לא כראיה של אהרון, אלא כתיאור היראה והפחד שלו – הדרשה בגמרא בסנהדרין שואלת 'מה ראה?', ומסבירה את שיקוליו של אהרון כנובעים מראיה כלל לאומית רחבה – ולא מפחד אישי-פרטני.
לדעת הגמרא, אהרון יצר את העגל לא מפני הפחד האישי שלו מן המוות, אלא מפני הבנתו שאם בנוסף לרצח חור ייהרג גם הוא, יהיה זה עוון שיחייב חורבן – כפי שנדרש הפסוק שהובא ממגילת איכה. חייו של הנרצח לא יחזרו, ולכן קשה תשובתם של שופכי דמים – אך עבודה זרה, עם כל חומרתה, יכולה להיתקן על ידי התשובה. לפי דרשתנו, אהרון היה מוכן לחטוא באופן אישי בחטא הנורא של סיוע לעבודה זרה, על מנת שהעם לא יגיע למצב שממנו לא יהיה ניתן לחזור בתשובה.
האם מותר היה לאהרון לערוך חשבון שכזה, ובעקבותיו לחטוא בעצמו בסיוע לעבודה זרה? וכי אומרים לו לאדם חטא – בשביל שלא יחטא העם כולו בחטא שאין עליו תשובה? האם יכול אדם, גדול ככל שיהיה, לערוך חשבונות שמימיים ולפעול באופן אישי בניגוד להלכה, במטרה להציל את עמו מחטא חמור יותר?
מהרב יובל שרלו למדתי שאת התשובה לשאלות אלו, ניתן לבחון על פי מחלוקת הראשונים, על הביטוי הפותח את דרשתנו: 'לא נאמר מקרא זה אלא כנגד מעשה העגל'. רש"י פרש ביטוי זה כמכוון לפסוק המופיע בתחילת הסוגיה "ובוצע ברך נאץ ה' " – ועל כן משיטתו משמע שאהרון טעה כש'הורה היתר לעצמו לעשות להם העגל' (רש"י).
לעומת זאת, התוספות פרש ביטוי זה כמכוון לפסוק אחר המוזכר בסוגיה, פסוק הלקוח דווקא מתוך תיאורו של מלאכי את הכהן האידיאלי: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן" (מלאכי ב', ו). לפי גישה זו, פעל אהרון בצורה הנכונה בשעה שהכריע שתפקידו ככהן הוא להשיב רבים מעוון, ולא רק לדאוג לעצמו מבחינה רוחנית – בחינת 'אני את נפשי הצלתי'.
ונראה שלא בכדי נשארה סוגיה סבוכה זו עמומה במקצת, עד שניתן לראות את אי בהירות ההכרעה בה בכל הרבדים: ברובד המקראי, בעוד שבספר שמות איננו רואים תרעומת מצד ה' כלפי אהרון והכהונה הגדולה לא נשללת ממנו, בספר דברים אנו מגלים שהיה שלב שבו ה' רצה להשמיד את אהרון – והוא ניצל בזכות תפילותיו של משה: "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא" (דברים ט', כ); ברובד המדרשי, בעוד שעל פי הגמרא אהרון פעל ממניעים רוחניים כלל לאומיים, מגרסת המדרש רבה משתמע שאהרון פעל מיראה ופחד; וכאמור, גם מתורת הראשונים משתמעת מחלוקת חזיתית באשר לשאלה האם אהרון פעל כשורה.
העמימות בדבר הכרעתו של אהרון, יכולה ללמדנו שמן הצד האחד ייתכן ויש מצבים שבהם יש להפעיל שיקול דעת נרחב, ואף להסתכן מבחינה רוחנית-אישית למען מטרות כלל ישראליות; אך מאידך, היא גם מורה על המחיר הכבד שהפועל בצורה זו עלול לשלם.
(כי תשא תשסח)
