איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורהיואש עשה עצמו אלוה, שנאמר "וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם" (דברי הימים ב' כ"ד, יז). אמרו לו: 'אלוה אתה – אילולי שאתה אלוה לא היתה עושה שש שנים בבית קודש הקדשים! כהן גדול לא היה נכנס אלא פעם אחת, והיו הכל מתפללים עליו שיכנס בשלום – ואתה עשית שם שש שנים?! אילולי שאתה אלוה לא היתה חי!'. באותה שעה קיבל מהם – שנאמר "אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם" (שם).
המעיין בהפטרת פרשת שקלים, עשוי לקבל את הרושם שיואש הוא אחד מהמלכים הצדיקים של ממלכת יהודה. הפטרתנו מספרת כיצד יואש מגלה עניין בנעשה בבית המקדש, וכיצד הוא דואג להוכיח את הכהנים בעת שהתרשלו בתפקידם ולא חיזקו את בדק הבית. הוא יוזם שיפוץ נרחב של בית המקדש, והכתוב בספר מלכים אף מתאר בצורה מפורשת את תקופת מלכותו באופן חיובי, לכאורה: "וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן" (מל"ב י"ב, ג).
אך עיון בספר דברי הימים, מגלה שפסוק זה ניתן לקריאה גם באופן שונה, וכי ראוי לקוראו כ"וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' [אך רק] כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן [ומיד לאחר מכן סטה מדרך הישר]" (השווה לנוסח בדה"ב כ"ד, ב). לפי המתואר בספר דברי הימים, מיד עם מותו של יהוידע הכהן, באו שרי יהודה והשתחוו למלך – ומאותו הרגע החלו למשוך אותו אחר עבודה זרה.
כאשר זכריה, בנו של יהוידע הכהן, ניסה להוכיח את יואש על מעשיו הרעים – ציווה המלך להורגו ולרגום אותו באבנים בחצר בית ה'. כעונש על חטאיו, מתאר ספר דברי הימים כיצד עלה על ירושלים חיל ארם, השחית את שרי העם ובזז את המקדש. יואש עצמו הומת על ידי מורדים מבית שקשרו נגדו קשר – והוא אפילו לא זוכה להקבר בקברות המלכים (דה"ב כ"ד, יז-כז).
כיצד הפך המלך הצדיק מספר מלכים, לנבל המתואר בספר דברי הימים? האם היו לכך סימנים מקדימים עוד בחייו של יהוידע הכהן? מניין לחז"ל הרעיון שרגע המהפך בחייו של יואש, מצדיק לרשע, היה כאשר 'עשה עצמו אלוה'?
מדרשתנו המזכירה את שנות חייו הראשונות של יואש, נראה שהמפתח להבנת המהפך בחיי יואש טמון במאורעות ינקותו. לאחר מות המלך אחזיה אבי יואש, רצחה עתליה אמו של המלך אחזיה את כל זרע המלוכה – והחלה לשלוט בעצמה על ממלכת יהודה. מכל צאצאי המלך, ניצל רק יואש שהיה אז תינוק בן שנתו. יואש הוצפן בבית המקדש למשך שנים ארוכות.
עד גיל שבע הוחבא יואש בסוד בתוככי המקדש על ידי הכהנים (לפי דרשתנו, בבית קדשי הקדשים!), ובגיל זה נשא יהוידע הכהן הגדול את נס המרד, הרג את עתליה והמליך את יואש למלך. בתחילת דרכו, נראה היה שיואש נאמן באופן מוחלט לה' וליהוידע הכהן מושיעו – אך מהתיאור בדברי הימים משתמע שמיד עם מות יהוידע פעל יואש בכיוון ההפוך לחלוטין. הכיצד?
נראה שיואש שחב את חייו ומלכותו ליהוידע ולכהנים, ניסה בבגרותו להוכיח את עצמאותו ותקפות שלטונו גם על הכהנים שגידלוהו. אמנם בתחילה יואש הדגיש את עצמאותו על ידי תוכחת הכהנים על עצלותם, אך לפי סופו – נראה שכוונתו הפנימית לא היתה באמת שיפור המציאות, אלא דריכה על יבלותיהם של הכהנים על מנת להדגיש את מעמדו העדיף, כמי שמפקח על עבודתם.
אך כל עוד חי יהוידע, לא חרג יואש מדרך זו, ועדיין ראוי היה לדון את מעשיו לכף זכות. ברם, כאשר מת יהוידע, חשף לעיני כל את הצד השלילי של כוונותיו. משבאו שרי יהודה והחניפו לו בהשתחוויתם, העדיף יואש את חנופתם על פני תוכחת זכריה בנו של יהוידע מושיעו. יואש העדיף שרים חנפים הכפופים לו, מאשר כהנים המייצגים אמת ומוסר – אליהם גם המלך אמור להיות כפוף.
לפי דרשתנו, יואש אימץ את סיפורם של השרים החנפים, וכך יכל להחליף את הרגשות המחייבים של הכרת הטוב כלפי מציליו הכהנים וכלפי האל שהצילו, בפולחן עצמי ובתחושה שעצם הצלתו מעידה על אלוהותו-שלו. לאור זאת, ייתכן שיואש אף החל לראות את שנותיו הקודמות כשנים שבהם יהוידע והכהנים 'ניצלו' את כוחותיו שלו, ו'השתמשו' בו, לכאורה.
כך יכל יואש להפסיק לראות בכהנים את מציליו ומושיעיו, ולהתחיל לראות בהם את מי שניצלו את מעמדו כנצר לבית דוד, ולא הכיר ב'אלוהותו'. מתוך כך מצא יואש היתר לעצמו מדוע ראוי שיפטר מרגשי הכרת הטוב כלפי הכהנים שהצילו את חייו – "וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ" (דה"ב כ"ד, כב).
(פקודי תשסח)
