הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)פרשיות נזיקין שבפרשת השבוע מלמדות יסוד הלכתי פשוט וחד – האדם אחראי. הוא אחראי לשורו ולחמורו שלא יזיקו, הוא אחראי לאש היוצאת מתוך שדהו; הוא אחראי לבהמותיו שלא תנגחנה; ובעיקר – הוא אחראי למעשיו שלו עצמו: אדם מועד לעולם. זהו העיקרון היסודי של ההלכה.
כשיורד עיקרון זה לפרטי המעשה אנו מוצאים חילוקי דינים שונים. אנו יודעים כי על אף אחריותו לנזק שבהמותיו גורמות אין הוא חייב על אכילתן ברשות הרבים או על תוצאות הליכתן ברשות הרבים. פטור זה מבואר בדרכים שונות, אולם אין מחלוקת על הדין עצמו; אנו למדים כי בשעה שהוא משלם נזקי אש הוא פטור על "טמון"; גם לכלל הידוע של אדם מועד לעולם יש יוצאים מן הכלל – בין אם מדובר בכלים ששמו לידו לאחר ששכב לישון, והוא פוגע בהם בלי ידיעתו המוקדמת, ובין לאור שיטות הראשונים הקובעות כי ב"אונס כעין גניבה" אדם אינו אחראי, ועוד ועוד. ברם, כל פרטי הדינים האלה אינם מטשטשים את העובדה היסודית כי על פי ההלכה האדם האחראי. מעגל אחריותו מתחיל ממעשיו שלו עצמו, ומתרחב גם לאחריות על תוצאות מחדליו, התרשלות בשמירת רכושו ותוצאות לוואי של מעשים שהוא עשה בעבר.
שפת האחריות הולכת ונעשה זרה בעולמנו. הדבר בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בהנהגה. קשה לראות הצלחה גדולה בתוצאות הבחירות האחרונות, אולם מה שבולט מאוד הוא העובדה שאף אחד לא נטל אחריות עליהן. יש לזכור כי נטילת אחריות אין פירושה רק התפטרות בשעה שהמשימה לא מולאה יפה. אחריות משמעה גישה אחראית מלכתחילה – נכונות לוותר על האגו האישי למען מטרה משמעותית; הקדשת מירב המאמצים הנפשיים והמעשיים כדי למלא את המשימה המוטלת, בניית מערכות המיועדות למניעת גלישה במדרון החלקלק של ההפקרות ותרבות ה"סמוך", ונכונות לביקורת מתמדת.
הסרת משא האחריות חודרת גם לשפה הדתית. ביטויים כמו "הכל משמיים" או "כל עכבה לטובה" מתממשים בדרך לא ראויה. ביטויים אלה נתפסים על ידי הנוקטים בהם כביטויים עמוקים של אמונה – לא האדם הוא האחראי למעשיו ולתוצאותיו כי אם השמיים. בטעות אפוא סוברים אנשים כי אם הם מאחרים את האוטובוס "הכל משמיים" בעוד שמהמסקנה הראויה והתיקון הנכון במצב זה הוא לקום מחר בבקר חמש דקות מוקדם יותר ולא לאחר; ואם דבר מה שרצו בו מאוד לא הושג, המענה הנכון אינו מתחיל במילים "כל עכבה לטובה", אלא בשאלה מה יכולים היינו לעשות כדי להשיג את המטרה הראויה הזו.
למעשה ביטויים אלה הפכו להיות ביטויים של הפקרות. אנו מאמינים באמונה שלמה כי ריבונו של עולם מלווה אותנו בכל צעדנו, אולם הוא הותיר מקום נרחב לבני האדם להכריע מה יתרחש בעולם. בלשון הקבלה ריבונו של עולם "צמצם" עצמו והותיר חלל נרחב בו על בני האדם לפעול, להכריע, וליטול אחריות.
בשעה שמאמץ אפוא אדם את הבשורה העולה מפרשת משפטים אין הוא מאשים את השמיים בכך ששורו נגח, אלא הוא חייב לשלם עבור רשלנותו או בשל העובדה שממונו הזיק; בשעה שהוא מקבל שכר על שמירתו ואף על פי כן החפץ נגנב או נאבד – הוא אחראי, ועליו לפצות את המפקיד. כל פסוקי הפרשה שלנו מכוונים יותר ויותר אל ההטמעה הגדולה שאמונה בהשגחה פרטית ובליווי הצמוד של הקב"ה את העולם אינה מהווה תירוץ והרחקת אחריות האדם, כי אם להפך – אמונה עמוקה כי הקב"ה הטיל על האדם לפעול בעולם הזה בדרך הארץ של העולם, וציווה עליו להיות אחראי למעשיו, להישגיו ולמחדליו.
(משפטים תשסט)
