מערכת שבתוןשמעון יצחקי (שיץ), רו"ח נשיא אלביט הדמיה
כל יהודי ירא שמים יודע שכל ממונו ניתן לו על ידי בורא עולם כפקידון. למען יקיים את מצוות ה' ולמען יעשה בו צדקה וחסד. תודעה זו התחדדה מאד במשכן. הציווי ליתן תרומה לה' נעשה בהתייחס לכסף ולזהב שהיה מנת חלקם של בני ישראל. ומנין היה לבני ישראל כסף וזהב? מן המצרים שהשאילו את כלי הכסף וכלי הזהב ומביזת הים. שני אלה ניתנו לישראל מאת ה' ובדרך נס. למרות זאת מצווה ה' על נתינת התרומה כאילו היתה משלנו. כך במשכן וכך לדורות. נתינת הצדקה מהווה מצווה שבין אדם לחבירו אך גם מצווה שבין אדם למקום. נתינת הצדקה מזכירה לאדם כי כל ממונו של הקב"ה הוא והוא אוחז בו כפיקדון בלבד.
דואליות נוספת הקיימת במצוות התרומה באה לידי ביטוי בכפילות שבציווי על הקמת המשכן: פעם אחת בפרשיות תרומה-תצווה כציווי מאת ה' למשה, ובפעם השניה בפרשות ויקהל-פקודי כציווי מאת משה לכל קהל ישראל. בין שני ציוויים אלה, בפרשת כי תשא, מצוי חטא העגל. פיצול זה בין ציווי ה' את משה לבין ציווי משה את העם עורר אצל רבותינו את השאלה מהו סדרם של כתובים.
לדעתו של רש"י וסיעתו אין מוקדם ומאוחר בתורה. בכמה מקומות מתבטא רש"י באופן המלמד כי לדעתו הציווי כולו התאחר לאחר חטא העגל. מנגד הרמב"ן וסיעתו סבורים כי המקרא כסדרו הוא, והציווי על המשכן לפני חטא העגל במקומו נכתב. מחלוקת זה שורשים קדומים לה וכבר במדרשים מצאנו הד לשתי תפיסות אלה.
בעקבות רבותינו הראשונים התעוררו רבותינו האחרונים לשאול מהי משמעותה של מחלוקת זו? מדוע הניחה התורה את הדבר עמום באופן שיעורר את השאלה מהו סדרם של כתובים? פרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל בעיונה הראשון לפרשת תרומה (ועשו לי מקדש) מציעה הסבר מופלא אשר יש בו כדי לשפוך אור על פרשת הקורבנות כולה.
ידועה ומפורסמת היא מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אודות טעמי המצוות. לדעת הרמב"ם הציווי על הקורבנות ניתן מתוך מטרה להרחיק מאיתנו את העבודה הזרה. עם ישראל, שהיה שקוע בפולחן הקורבנות, לא יכול היה לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום. על מנת לקרב את ישראל לאביהם שבשמים ציווה הקב"ה על בניו להמשיך ולהקריב את הקורבנות אותם הם רגילים להקריב, אך לפניו במקדש, בטהרה. כך יוכלו הם לעבוד את ה' מבלי לשנות את טבעם.
מנגד, הרמב"ן חולק על הרמב"ם ומקשה על דבריו מאד. אם הקורבנות לא ניתנו אלא כתרופה למחלה מה טעם נאמר בהם ריח ניחוח? ומדוע הקריבו קין והבל קורבן לה' ואין עוד עבודה זרה בעולם? לפיכך מציע הרמב"ן כי הקורבנות נועדו לשם קירבה לה' ויש בהם סוד נעלם.
על רקע זה מסבירה פרופ' ליבוביץ' את המחלוקת אודות מיקומו הכרונולוגי של הציווי על המשכן. בהתאם לתפיסתו של הרמב"ם הציווי על המשכן הינו ציווי הניתן בדיעבד ומתוך השלמה עם אופיו של העם. אך טבעי הדבר כי ציווי זה ינתן לעם לאחר חטא העגל, בו באו אופיו של העם וצרכיו החומריים לידי ביטוי. מאידך, לדרך הבנת הקורבנות בהתאם לתפיסתו של הרמב"ן, תפיסה הרואה בהקרבת הקורבנות דרך מבורכת ונסתרת המביאה לקירבת ה', מתאים הציווי על הקורבנות עוד לפני חטא העגל כציווי עצמאי, לכתחילה, המנותק מהקשר היסטורי כלשהו.
העמימות בה נקטה התורה בשאלת סדרן של הפרשנות הינה ככל הנראה עמימות מכוונת. הקורבנות יש בהם גם קירבת ה' גדולה כדברי הרמב"ן וגם הרחקה מעבודה זרה כדברי הרמב"ם. להודיע כי אלו ואלו דברי אלוהים חיים.
(תרומה תשסט)
