חג האחריות

סיפור יהודי מספר על שני בחורי ישיבה "בריסקאיים", המחמירים במצוות עד הפרט הקטנטן ביותר, שבערב יום הפורים ערכו סיור בכל העיירה כדי למצוא "אביונים" שניתן יהיה לקיים בהם מצוות "ומתנות לאביונים". כל העניים שבעיירה לא נשאו חן בעיניהם: לאחד היה בית שנראה בעיניהם גדול מדי, לשני כלים שנראו בעיניהם יקרים. לסוף, מצאו בקצה העיירה שני בני זוג באים בימים, חולים אנושים, הגרים בצריף מט לנפול, שבקושי יש להם לחם לאכול ובגד ללבוש. שמחו בחורי הישיבה ואמרו להם: "ברוך השם, נוכל לתת לכם בפורים מתנות לאביונים, אך היזהרו, ואל תעזו חלילה לקבל נדבה מאף אחד אחר, שמא בשנה הבאה לא נוכל לקיים את המצווה כראוי"…
הדיבורים הרמים שנשמעים בשנים האחרונות במדינת ישראל באשר ל"קו העוני", "תוכנית ויסקונסין" ולרפורמות בשוק קצבאות מעוטי ההכנסה, מזכירות את הסיפור מן העיירה היהודית. אלא שהפעם לא מדובר במעשה בדיה, אלא במציאות כואבת. באחת ובהבל פה, כמו הפכו כל האביונים לעשירים של ממש, והנזקקים היו לרמאים ושקרנים, שמבקשים להיסמך על הקופה הציבורית ובלבד שלא יצטרכו לעבוד.
אכן, בכל חברה יש רמאים ונצלנים, אך מכאן ועד הכתמת ציבור הנזקקים כולו והשתמטות מחובת הסיוע להם הדרך רחוקה. לא הכול יודעים, אך רבים מאד, כ-60% מאותם מיליון וחצי אנשים במדינת ישראל שמצויים מתחת לקו העוני, הם אנשים שמשתייכים למשפחות שבהן המפרנס העיקרי אינו מובטל, אלא עובד במשרה מלאה. אי אכיפת החובה לתשלום שכר מינימום, הלנת שכר מתמשכת ואי כיבוד התחייבויות כספיות – גם מצד המדינה ורשויותיה! – דרדרו רבים מהם לשאול תחתיות מבחינה כלכלית, ואין הם מסוגלים עוד להיחלץ ממעגל העוני שאליו נקלעו שלא בטובתם.
חג הפורים, אחד מנקודות השיא במעגל השמחה היהודי, נותן לנו תזכורת נוספת באשר לחובתנו לדאוג לאותם עניים. אחת המצוות המייחדות את תורת ישראל בכלל ואת מועדי ישראל בפרט היא החובה לדאוג לאחר: לעני, לגר, ליתום ולאלמנה.
כך בשמחת החג: "ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד), וכך במצוות היום בחג הפורים, שנאמר: "ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, יט).
ופירט הרמב"ם (הלכות מגילה ב, טז): "וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים, נותן לכל אחד מתנה אחת או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין, שנאמר: "ומתנות לאביונים". שתי מתנות לשני עניים. ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו. ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת".
אכן, הרמב"ם אינו מסתפק בהצבת הרף הפורמאלי לקיום המצווה, אלא סומך לו כלל גדול בהלכות היום (שם, יז): "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר: "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נז, טו).
כלל גדול זה בעולמה של יהדות קובע שגם בעת השמחה הגדולה ביותר, צריך אדם מישראל לזכור את האחר ולהושיט לו יד: כך בכל השנה כולה, כך בפורים וכך בשיאו של חג החירות, בליל הסדר שבו חייב כל אדם להזמין לביתו עניים ולהכריז בראש הסדר: "כל דכפין ייתי וייכול" – כל הרעֵב, יבוא ויאכל.
הדאגה לזכויות חברתיות ולצדק שוויוני מאפיינת גם את החברה המודרנית. בהרבה ממדינות המערב, מוכרת כזכות יסוד הזכות ל"חיים בכבוד", ולא רק הזכות לחיים. מדינת ישראל – למרות היותה ידועה בציבור כ"מדינה יהודית", טרם עיגנה זכות זו כזכות יסוד מפורשת, וביכרה על פניה את הזכות לחופש תנועה, חופש עיסוק, שוויון וחירות ביטוי. מצב דברים זה, מעלה הרהורים קשים באשר לאופייה ודמותה היהודית של מדינת ישראל, והמוני הזקנים המלקטים שאריות בשוק בערבו של יום או בתי התמחוי ההולכים ומתרבים בינותינו יוכיחו.
האחריות – ניצבת במוקדה של תורת ישראל בכלל, ובמוקד חג הפורים בפרט. קריאת הזעקה מעוררת החלחלה של מרדכי לאסתר: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת", היא קריאה לנטילת אחריות. לא הסתגרות בדל"ת אמות הממלכה, לא "לעשות לביתי"-שלי, אלא לדאוג לכלל.
"אחריות" פותחת באל"ף ומסתיימת בתי"ו. מאלף עד תיו, זו כל התורה כולה. גלומה במונח זה – הן מבחינה מילולית הן מבחינה תוכנית ורעיונית – הדאגה ל"אח", לראיית העני כאחיך-שלך, שאר בשרך הקרוב ביותר. ומכאן הסמיכות שמופיעה בתורה במקומות הרבה, בין "עני" ו"אח" (למשל, דברים טו, א: "פתֹח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצֶך"; ובצורה מובלטת יותר, בויקרא כה: "וכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ… וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד". לצד האחווה, גלומה במילה גם הדאגה ל"אחר", לגר, לזר, ליתום ולאלמנה, אותה "משפחה" של הקב"ה.
המושג ה"אחריות" גלומה גם הקריאה "אחרי!", שהייתה לסיסמת צבא ההגנה לישראל. אחריות תובעת משיכת החברה גדולה לעבר גילוי סולידריות חברתית עמוקה יותר, ולא היגררות אחר קבוצות שוליים המושכות אותה לכיוון השני, של נהנתנות יתר והעלמת עין מסבלו של ה"אחר".
בימי הפורים הבאים עלינו לטובה, נשוב נזכור ונזכיר את ה"אביונים" שבינותינו, ונשתדל לעשות הכול – שלא כמעשה שני הבריסקאים מראשית הדברים – שבשנה הבאה נזכה לקיים מצווה זו כהלכתה, אולי בקצת פחות הידור באשר ל"אביונים", אך בהרבה יותר הידור באשר למילוי חובתנו "לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים".
(תצווה תשסט)