הפרשה מתארת את רוח ההתנדבות הגדולה שפשטה בעם, לשמע בקשתו של משה:"קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' "(שמות לה',ה'). ההתנדבות הקיפה הן את עצם הבאת התרומה:"ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אתו הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקודש", והן את הכנת המשכן וכליו:"וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני ואת השש"(שם לה',כה')
מה הביא את בני ישראל להתנדבות הזאת בהתלהבות כה גדולה :"מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה", שאילץ את משה להוציא קול במחנה:" איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש"(שם לו',ה'-ו')?
מדוע ראתה התורה צורך להדגיש את רוח ההתנדבות הזו?
חז"ל ופרשני המקרא חלוקים בדעותיהם, אימתי נאמר למשה הציווי :"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה". האם הציווי בא לפני חטא העגל, ככתוב בסדר הכרונולוגי בתורה, או שמא על פי הכלל, שאין מוקדם ומאוחר בתורה, הציווי בא רק אחרי חטא העגל. לפי מדרש התנחומא (ח'): "אימתי נאמרה למשה פרשה זו של המשכן? ביום הכיפורים עצמו אע"פ שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל. אמר ר' יהודה בן שלום אין מוקדם ומאוחר בתורה. ביוה"כ התכפר להם חטא העגל ובו ביום נצטוו על המשכן, יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל". לעיתוי הציווי יש משמעות פילוסופית ופסיכולוגית. לגישת התנחומא, יש תימוכין בקרב פרשנים כמו רש"י וספורנו. לפי דעה זאת, חטא העגל הביא לשינוי בתפיסה הפילוסופית, כיצד להפנים את ההכרה במציאות ה' לעם ישראל. מעשה העגל הוכיח, שבני ישראל היו זקוקים למתווך מוחשי להכרה במציאות ה' ,ולא ניתן היה להסתפק בצורה מופשטת להכרה במציאותו. בעקבות זאת בא הציווי: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". המשכן ישמש כאמצעי המחשה, דרכו ישכון ה' בתוך כל אחד מבני ישראל.
רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מדגיש נקודה זאת. מבלי לכפור באל מוציאם ממצרים ,הם רצו דבקותם בה' על ידי ביטוי מוחשי, כי זה משה האיש בושש לרדת מן ההר. הם היו בבחינת כוונותיהם רצויות לפני המקום, אך מעשיהם אינם רצויים לפניו.
משה הוכיח אותם על מעשיהם, ונקט בשורה של פעולות, כדי להמחיש את גודל חטאם: שבירת הלוחות, שריפת העגל והשקיית בני ישראל במים שבהם פוזר עפר העגל, הריגת החוטאים בידי בני לוי, תוכחה קשה לעם וקביעת אוהלו אל מחוץ למחנה.
בני ישראל הבינו את גודל חטאם:"ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו". הם הרגישו מושפלים, שבורים נפשית ואשמים מוסרית.
לנוכח המצב הקשה, מתן פתח של חזרה בתשובה, אך התבקש. הציווי "קחו מאתכם תרומה לה' "ענה על הציפיות. גם ממרחק של זמן ומקום, אפשר להזדהות עם ההתרגשות שאחזה בעם ישראל, כשנפתחו שערי שמים, במתן האפשרות לכפר על חטא העגל. כנגד ה:"ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן. ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה"(שם לב',ג'-ד'), באה החרטה בצורת: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה' "(שם לה',כב'). הזדמנות זו שניתנה לעם, מבהירה מדוע אחזה בו רוח ההתנדבות הגדולה. התורה מדגישה רוח התנדבות זו, כדי להראות לכל המקטרגים על עם ישראל, שנתכפר להם חטא העגל. מדרש האגדה בפרשת תרומה מסביר את הפסוק בשיר השירים:"שחורה אני ונאוה" – שחורה, בזהב שנתתי לעגל, ונאוה בזהב שנתתי למשכן".
הציווי לבניית המשכן, פתרה בעיה פסיכולוגית קשה של עם ישראל. הקב"ה אינו זקוק למשכן. בני ישראל היו זקוקים לו כדי להקל על המועקה הנפשית שלהם בעקבות חטא העגל.
קיימים שלושה סוגי תורמים. יש התורם למוסד כלשהו, כדי לקנות השפעה, להחלטות המתקבלות בו. זו היא תרומה התלויה בדבר. יש התורם לגוף בעל השפעה, בתקווה שביום מן הימים תצא לו טובת הנאה. בתרומה כזאת יש משום אבק שוחד.
יש התורם לשם תרומה, בבחינת תרומה שאינה תלויה בדבר. גם אם היא באה להשקיט את המצפון, הרי זו תרומה גמורה. תרומת בני ישראל למשכן שייך לסוג השלישי. בתרומתם הם לא יכלו להשפיע על צביון הבניה, ועל עבודות המשכן. הם גם לא יכלו לצפות לתמורה כלשהי בגין תרומתם. זהב התנופה שלהם בא לכפר על זהב העגל, ואף על פי כן, הייתה זאת תרומה גמורה.
(ויקה"פ תשסט)
זהב התנופה וזהב העגל
השארת תגובה