מערכת שבתוןעו"ד ד"ר ניסן שריפי / יו"ר המכון לחקר הנדל"ן
פרשיות השבוע המחוברות (ויקהל- פקודי) מפרטות בפירוט רב אף את הפרטים הטכניים של עבודת המשכן, פירוט אשר ניראה בעיני המתבונן מן הצד כ"כתב כמויות" ו"מאזן מבוקר" של עבודת בניה בימינו.
פירוט זה בא בהמשך לבקשת משה מעדת בני ישראל לקבלת תרומות לצורך מלאכת בנית המשכן, בקשה, אשר על פי תוצאות הבניה והיקפה, נענתה ברוחב-לב ובאופן המוני.
אכן, נראה, כי משה נזהר זהירות רבה בסקירת הדו"ח הכספי וכתב הכמויות בפרשיות השבוע, וזאת, אולי, לקראת הפרשה הבאה (ויקרא), בה נדרשים גובי המס לזהירות יתירה, שמא, חלילה, בלהט הגבייה תצא גזילה תחת ידיהם. משה חפץ להראות כי נטל תרומות בדיוק לפי הצורך, ולא איפשר אף פתח של לזות שפתיים כנגד גביית הכספים על ידיו.
בפרשת ויקרא נקבע דינו של הגזלן וכיצד יוכל לכפר על חטאיו. במקרים רבים, מעשה הגזילה הוא ברור וגלוי לעין כל, שהרי זהו ההבדל העיקרי בין גזלן לגנב, שבעוד שזה האחרון פועל בחשאי, בהיחבא ובמחתרת, הרי שהגזלן פועל בגלוי, ומבלי להסתיר מעשיו מעיני הנגזל. ברם, במקרים מסויימים, קשה להבחין כי מדובר, למעשה, בגזל, ואף הגזלן איננו שת ליבו במצבים אלה ואחרים, כי גוזל הוא כספי הזולת. כך, הוא, לדוגמא, גובה מס שהחליט לעשות דין לעצמו ולגבות מעבר למידה הראויה ולסמכותו שבדין, או כלשון הגמרא הפך גובה מס זה ל"מוכר שאין לו קצבה", דהיינו, לפי רש"י, "שנוטל כל חפצו" (רש"י, בבא קמא, קי"ג ע"א).
ואומנם, גובה מס אשר איננו מסייג עצמו בגדרי הדין וגובה לפי ראות עיניו הוא גזלן (ככל שהמס הנגבה על ידו הולך לכיסו). ולפיכך הכלל שאמרו חז"ל כי "דינא דמלכותא דינא" איננו מיושם במקרה של מס המוטל בחוסר שוויון על נישומים אשר מעמדם זהה. וכלשון השיטה המקובצת שם: "שהמוכר לוקח פעמים מעט ופעמים הרבה, לכל רצונו, ואע"פ שמאת המלך הוא, ומאחר שלא השווה המלך מידותיו לא הווי כי האי דינא דמלכותא דינא".
הבית יוסף מסכם מצב כזה של אפליה ע"י המלך: "גזלנותא למלכותא לאו דינא", וקובע כי חוק מיסים צריך לכלול את כל הסוחרים ללא יוצאים מן הכלל, ואם החוק הוטל רק על חלק ספציפי מהם – לא ניתן להחיל את הכלל "דינא דמלכותא דינא" (חושן משפט, שס"ט, ס"ד).
סקירת ההיסטוריה היהודית, מעלה כי בתקופת שלטון הרומאים בארץ, כאשר מערכת המס שהפעילו עשקה את החקלאים, וגבתה מהם עד כדי מחצית היבול הגולמי!!
עושק זה של הרומאים בצירוף עם החובה לשלם מסים שהוטלו על פי התורה (תרומות, מעשרות, מנחות, לקט, שכחה, פרט, עוללות, עומר ועוד), גרם לחקלאים ולבעלי המטעים בארץ לזנוח את כל רכושם ולברוח מכפריהם.
משה רבנו, בחוכמתו ובענוונותו, הקדים, באופן סמוי, בפרשיות שבוע זה את הציווי שלא לגבות מס- ביתר, והראה כי כל התרומות שהוקצו למלאכת המשכן אומנם שימשו לצורך זה בלבד, ומי שרוצה לבדוק את הנתונים ואת החשבונות הרי הם לפניו כספר הפתוח! דרכו של משה בהצגת מלוא הנתונים ("גילוי נאות") הפכה להיות אבן הבוחן למוסריותה של כל רשות הגובה מיסים.
(ויקה"פ תשסט)
