ד"ר פנינה נויבירטבשבועיים האחרונים עסקנו בפשר המדרש במסכת ברכות (נד:) המונה ארבעה סוגי אנשים החבים בהודאה: "אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא".
מדרש זה מבוסס על מזמור ק"ז בתהילים, אם כי סדר האנשים במדרש שונה מהסדר בו הם מנויים במזמור.
לפי המהר"ל (נתיבות עולם א', י"ג) כל האנשים המנויים במדרש מסמלים סכנות ואתגרים עימם נדרש האדם להתמודד בעולם הזה. האנשים מנויים בשני צמדים – הצמד הראשון מורכב מיורדי הים והולכי המדבריות ואילו הצמד השני מורכב מהחולים שנרפאו ומהאסורים שהשתחררו.
הצמד הראשון מסמל סכנות ואתגרים חיצוניים לאדם. הולכי המדבריות מסמלים את הסכנה שבמדבר – במחסור מוחלט במים – בהיעדר כל אותם גורמים חיצוניים אשר קיומו של האדם תלוי בהם, ובלשון המהר"ל: "וזה כי האדם כאשר הוא במדבר ואינו מוצא במדבר מה לאכול ולשתות ואין לו צרכיו ראוי שיגיע אליו מיתה מצד זה שהוא משולל מכל דבר שצריך אל האדם".
יורדי הים מסמלים אתגר הפוך – הסכנה בהתמודדות עם יותר מידי גירויים המציפים את האדם ומאיימים להטביעו: " וכאשר הוא יורד לים באים הגלים לשטוף אותו בכח ואין דבר יותר גדול וחזק כמו הגלים שבאים על האדם בכח לשטוף אותו".
נדמה לעניות דעתי, כי הסכנות שבמדבר ובים המנויות במדרש הינן סכנות חינוכיות. מים משולים לתורה. המדבר הצחיח מסמל את הסכנה הטמונה בחיים נטולי תורה, ריק רוחני ומוסרי. לעומת זאת מערבולת הים מסמלת את הסכנה הטמונה בהצפת האדם בתורה, מבלי להעניק לו כלים להפנימה ולהכילה.
עקרון זה מוצא את ביטויו בשורה של מדרשים, ובין היתר במדרש המפורסם המתאר את האתגרים החינוכיים עימם מתמודד דוד המלך (סוכה כ"ג.): "בשעה שכרה דוד שיתין (יסודות לביהמ"ק) קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא (ביקשו מי התהום להציף את העולם) … כתב שם אחספא, ושדי לתהומא, ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי (כתב את שם ה' ע"ג חרס וזרקו לתהום ומי התהום ירדו שישה עשר אלף אמה). כי חזי דנחית טובא, אמר: כמה דמידלי טפי מירטב עלמא (הואיל וראה שמי התהום ירדו יותר מידי, אמר ככל שיהיו המים גבוהים יותר כך יהיה העולם רטוב יותר)". דוד המלך מסתייג מהצפת העולם בתורה מבלי שתהא התורה נקלטת ונספגת. מצד שני – דוד המלך מוטרד ממחסור בחיי תורה המשתקף בירידתו התלולה של מפלס מי התהום. דוד שואף אל האיזון הרוחני – אדמה לחה – לא צחיחה ולא מוצפת.
כעת נעבור לצמד השני המפורט במדרש. לפי המהר"ל, צמד זה מסמל סכנות ואתגרים הכרוכים באישיותו של האדם, ובאינטרקציה בין אדם לבין חברו.
החולים שנרפאו מסמלים את הסכנות הכרוכות באדם עצמו – אישויותו של האדם, יצריו, תשוקותיו: "אמנם החולי הוא מצד האדם עצמו שאינו חסר דבר כמו מי שהוא במדבר ואין דבר בא עליו מבחוץ כמו גל הים רק החולי הוא באדם עצמו שיש בו שנוי מזג".
מנגד – האסורים ששוחררו מסמלים את הסכנות והאתגרים הכרוכים בהשפעתם של אנשים אחרים על האדם: "ויש עוד דבר רביעי כאשר הוא מסור ביד האדם והוא בבית האסורים, שכאשר נתון ברשות האדם אז האדם פועל בו כל אשר ירצה והוא פועל בחירי ורצוני".
אישיותינו מושפעת מנטיותינו המולדות, אך גם מהשפעותיהם של חברינו עלינו. אתגר גדול הוא לאדם להכווין את חושיו וכוחותיו לעשיית טוב, ובד בבד לבור לו את חבריו הראויים אשר יכווינו אותו לדרך הישר.
סיכומם של דברים – לפי המדרש חובתנו להודות לקב"ה על סיועו לנו בהתמודדות עם אתגרים מבית ומחוץ. על זקיפת קומתנו והעצמתנו להתמודד עם מחסור רוחני וגשמי מחד גיסא – ועם עודף שפע מאידך גיסא, עם ניצול הפוטנציאל הגלום באישיותינו, ועם ברירתן של השפעות חברתיות עלינו ועל ביתינו.
(וארא תשע)
