תרומה בכפייה?

הרב בנימין זאב מונק – מנהל "מכון ירושלים לחזנות"

הפרדוקס שכבר כתבנו אודותיו בעניין יתרו, מוצא את ביטויו גם כאן בפרשת תרומה. רבים המתקשים בלשון התורה: "ויקחו לי תרומה… מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". "ויקחו" הוא לשון כפייה או לפחות נתינה מחמת חובה, "תרומה" היא לכאורה ההיפך הגמור, נתינה מרצון טוב וחופשי – כהדגשת התורה בעצמה: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". כיצד מתיישבים שני ההפכים הללו ולשם מה לקחת דבר בכפייה כאשר אותו אדם נותן לך אותו מרצון ובשמחה?
שוב נפנים את אותו רעיון שעשייה מאהבה אינה סותרת בהכרח לעשייה מיראה ואפילו עשייה מתוך חובה. ההיפך הוא הנכון. הדברים משלימים האחד את השני. כמובן שהמעלה הטבעית והמתבקשת מאליה היא שאדם יעשה את המוטל עליו מתוך הבנה, רצון חופשי ונדיבות לב. מאידך, עשייה שהיא בנויה כולה על בסיס זה לוקה בחסר שהרי היא נתונה כל כולה לרצונו הטוב של העושה, ברצותו יעשה ובאי רצונו יחדל. כל זה טוב ויפה אכן למעשים שאין בהם חובה אמיתית עמוקה. במעשים עקרוניים או מאורעות מכריעים בחיי האדם כמו קבלת התורה בצורה אמיתית עד עומק ושורש הלב אין די בכך. יש לקבל זאת גם כחובה וללא קשר לרצון הטוב ולנדיבות הלב. זהו ההסבר לכלל התלמודי של "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה".
מצוות הצדקה או בראייה כוללת שלה: "גמילות חסדים", איננה רק חובה הילכתית מפורשת בשולחן ערוך: "כל ישראל חייבין במצוה זו של גמילות חסדים בין איש בין אשה, בין עשיר בין עני", (יורה דעה רמ"ח ס"א) – כל אחד לפי כוחו. מצוות הצדקה ועניין גמילות חסדים היא בסיס לכל התורה כולה כפי שאמרו חז"ל: דרש ר' שמלאי תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. יתר על כן, מובא בספרים כי זהו תכלית הבריאה כולה ש"דרך הטוב להיטיב" וזהו ה"גמילות חסדים" שעושה עימנו הקדוש ברוך הוא. ודאי הוא שעניין עקרוני ויסודי כזה במהות היהדות לא יוכל להישען רק על הרצון החופשי לבדו הנתון כלשוננו ל"מצבי רוח" חולפים ומשתנים. יש לבסס את התרומה והצדקה על בסיס איתן המושתת על הכרת העניין כ חובה מוסרית ראשונה במעלה. זוהי אם כן כוונת התורה בהדגישה מספר פעמים את "לקיחת" התרומה כמעשה של חובה.
גם בהלכה מצינו פרדוקס דומה בהלכה של "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" לגבי אדם המסרב לתת גט לאשתו אלא בכפייה. כיצד יתכן לקבל מילים אלו של הסכמה כביכול מאת אדם הצועק אותם מתוך כפייה ומלקות של בית הדין? כיצד יקבלו מילים אלו של "רוצה אני" מפוקפק שכזה תוקף אמיתי? ידוע הסברו של הרמב"ם כי לכל אדם בשורש נשמתו יש רצון אמיתי כנה לקבל את עול התורה, אי רצונו כרגע נובע אך מחמת מצבו הרוחני הירוד. ה"כפייה" אך מגלה את שורש נשמתו האמיתי, לאחריה הוא באמת, בעומק נשמתו, מסכים בכנות למעשה זה – למרות הכפייה. זוהי כמובן הדרגה הפחותה ביותר של רצון ונדיבות לב, נקודה שממנה יש לעלות מעלה מעלה בהפנמה ובהכרה של המצוות עד שהאדם ימצא את רצונו החופשי ואהבתו גם בדברים שלכאורה הם חובה מוחלטת.
(תרומה תשע)