מערכת שבתוןמאיר בר-אילן
עם ישראל מתואר בקוראן כ'עם הספר' ובמחקר המודרני מקובל לראות את ייחודה של היהדות – על הרקע העולם האלילי – בכך שהיא דת המבוססת על ספר, עקרון דתי שדתות אחרות נטלו ממנה. ואולם, בנוסף לכך נקל להראות כי דת ישראל אינו רק דת הספר כי אם גם דת הזכרון, ולכך מוקדש הדיון הקצר להלן.
הכהן הגדול נשא על כתפיו את האפוד שעליו כתוב (שמות כח,יב): 'ושמת את שתי האבנים על כתפת האפד אבני זכרן לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרן'. מה טיבו של זכרון זה? לפי פשוטו של מקרא הכהן הגדול נשא את שמות בני ישראל לפני ה' כדי להזכיר את בני ישראל לפני ה', כביכול יש שכחה לפניו. ברם, עומק פשוטו של מקרא הוא שבני ישראל לא רק תמיד לפני ה', אלא שה' נמצא תמיד לפני בני ישראל: הם זוכרים אותו תמיד כי בכל רגע נתון הנציג שלהם עומד לפני ה' ושמותיהם על כתפיו.
התורה מדגישה לא-מעט את חשיבות הזכרון במעשה הדתי: הפסח הוא חג לזכרון והתפילין הם לזכרון, מחתות הנחושת של עדת קרח רוקעו כציפוי למזבח כזכרון לבני ישראל, ואין כמו שבת זָכור כדי להבהיר את חשיבותו של הזכרון ההיסטורי במעשה הדתי. אין כאן כל אפשרות לדון בכל אחד ממעשי הזכרון במקרא (כגון הקשת בענן) לפסוקי הזכרונות בראש השנה, והכלל העולה מכולם הוא שעם ישראל היה העם הראשון אשר השתית את אמונתו על הזכרון ההיסטורי, ועל הזכרון הקולקטיבי.
בעולם המודרני אחראית המדינה על עיצובו של הזכרון הלאומי, אם יש לה כזה, כפי שניתן לראות במאמציה של המדינה לעצב את יום זכרון לחללי צה"ל, למשל, כמו גם את יום שואה. זכרונות אלו אינם מחייבים (למעט עמידה דמומה של דקה או שתיים, בבחינת 'עמוד, ואל תעשה'), אך הם מדגימים היטב את ההבדל בין התפישה הדתית לבין התפישה המודרנית החילונית. העולם הדתי שואף לעצב את הזכרון באופן מוחש: רואים את השמות של בני ישראל על אבני האפוד, למשל, או שרואים את האבנים שם חצו בני ישראל את הירדן. לעתים המעשה הדתי הוא אזכורם של מאורעות היסטוריים, כגון אזכור עקדת יצחק, או אזכורם של המתים על קידוש ה', רעיון ממנו צמח 'אזכרת נשמות' (מנהג אשכנזי שנולד כתוצאה מפרעות מסעי הצלב).
בניית הזכרון הקולקטיבי הוא מעשה של הקניית ערכים, ויצירת מכנה משותף של לכידות חברתית, ועינינו הרואות כי בנצרות ובאיסלאם אין לרעיון זה זכר. הנצרות מבוססת על זכרון של דמות מסוימת (המועצמת באמצעות התייחסות לאביו, כביכול), אך אין לזכרון זה דבר עם הקולקטיב. כיוצא בכך אף באסלאם בו נדרשים המאמינים למעשי-פולחן שאין להם דבר עם הזכרון ההיסטורי (וזריקת אבנים ליד מכה בכלל). היעדרו של הזכרון הקולקטיבי, יחד עם סיבות נוספות, עשוי להסביר מדוע דתות אלו 'הצליחו' לכבוש את העולם, ללא תלות בלאום, בעוד שדת ישראל נותרה דת לאומית.
לעתים אף המדינה המודרנית מעוניינת בזכרון הקולקטיבי, כמו למשל בפרוייקט 'מורשת העבר' עליו התבשרנו זה מקרוב. ואולם, החשיבה הדתית דורשת מעשים, בהתאם לפירושו של מחבר ספר החינוך 'כי אחר הפעולות נמשכים הלבבות', ולחשיבה דתית מצטרף מעשה דתי, בין אם בקריאה בתורה ובין אם בדרך אחרת. העיקר: מגמת התורה היא לחזק את הזכרון בלחימה אין-סופית כנגד השכחה האנושית. לעומת זאת, בחברה המודרנית אנו רואים נסיונות של השתקת הזכרון, ולעתים גם הכחשתו. חילולו של הזכרון ההיסטורי הוא אחד ממאפייני הפוסט-מודרניזם (אמצאת עבר בדוי שלעתים כלולים בו מעשים פסולים, על מנת להסתייג מעבר זה). 'זכור'! על כל צורותיו והופעותיו הוא ביטוי לחשיבה ולמעשה הדתי כאחד.
(תצווה תשע)
