מן, נס וטבע

הרב ד"ר אמיר משיח
רב ביכנ"ס לצעירים, פ"ת; מרצה במכללת אורות

בפרשה אנו קוראים על אחד הניסיונות בהם מעמיד הקב"ה את ישראל, כתגובה על תלונות העם: "וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין.. וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.. מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע.. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם.. לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא.. וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן".
הרס"ג טוען כי נס המן הוא הנס הגדול ביותר. טעמו הוא, כי ניסים גדולים אחרים, כדוגמת קריעת ים סוף או מתן תורה, היו לזמן מועט בלבד והסתיימו. לעומתם ניצב נס המן, שהיה יום יום במשך ארבעים שנה:
"ואני רואה כי עניין אות המן יותר נפלאת מכולם, כי הדבר המתמיד יותר נפלא מהנפסק, כי לא יעלה בדעת תחבולה שתכלכל עם שמספרם קרוב לאלף אלפים אדם ארבעים שנה לא מדבר, כי אם ממזון מוחל יחל אותו הבורא להם באוויר. ואלו היה הנה שום פנים לתחבולה לקצת זה, היו מקדימים אלה הפילוסופים הקדמונים והיו מכלכלים תלמידיהם בו, ומלמדים אותם החכמות והיו מספיקים להם, מהצטרך להתעסק בקניין ולבקש עזר מבני אדם" (האמונות והדעות הקדמה).
לשיטתו אם כן, המדד לנס גדול הוא משך הזמן בו קרה, ומכיוון שהמן היה ארבעים שנה, הוא הנס הגדול מכל. אך אם כך הם פני הדברים, הרי שהדבר המתמיד הגדול מכל הוא בעצם הטבע בעצמו. נמצא, כי הנס הגדול מכל הוא המציאות הפשוטה והטבעית. היא קיימת יום יום, ומתוך כך היא הנס הגדול ביותר, שהרי "הדבר המתמיד יותר נפלא מהנפסק".
ידועה גישתו של הרמב"ן בתפיסת הנס. לשיטתו, הכל הוא נס, תוך שהוא מחלק בין נס נסתר לגלוי. הוא אומר (שמות י"ג 16): "שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד".
אינני רוצה להיכנס לסוגיית הנס בכללה, אך זאת אומר, הטבע עצמו הוא הוא הנס האלוקי המתמיד מכל, ומתוך כך מעניק לנו את ההזדמנות להיפגש עם גילויי השכינה בכל יום תמיד, אם רק נפקח את עינינו ועיני רוחנו ונראה נכוחה את ההתגלות האלוקית. אנחנו לוקחים את המציאות כפי שהיא, כמובנת מאליה, ואין אנו שמים אל לב כי בעצם המציאות השגרתית והטבעית אנחנו זוכים למפגש יום יומי עם הנס האדיר מכל. הטבע הוא ההתגלות העליונה של הקב"ה, והוא הנס הגדול. הטבע הוא הנס, קרי האמצעי לראות את הקב"ה. יש הרואים את הקב"ה דווקא בניסים, עת הוא משדד את איתני הטבע, ואני חושב שהכי טוב לראותו דרך ההתבוננות בטבע, שזהו גילויו העצום.
על מנת להמחיש יותר את הגילוי האדיר מכל, גילוי הטבע בטבעיותו, אביא משל: מספרים על אומן שפסל סוס, הנראה כסוס אמיתי לכל דבר, והעמידו בכיכר העיר. אך האנשים התעלמו מיצירתו, ולא הבחינו בה כלל. מבחינתם היה זה סתם סוס שעומד באמצע הרחוב. התעצב האומן על שאין האנשים מעריכים את עבודתו. בא אליו חכם אחד ויעץ לו : "חתוך את הסוס לשני חלקים והעמידם במרחק קצר אחד מהשני". עשה האומן כדבריו, ומיני אז האנשים שעברו ליד שני חלקי הסוס התפעלו מאוד מיצירתו של האומן. מה השתנה? הרי היצירה היא אותה היצירה רק חצויה לשניים? אלא שרק כעת, כשחתך את הסוס לשניים, התברר לאנשים שמדובר בסוס לא אמיתי, שנוצר על ידי אומן מוכשר. רק עתה הבחינו במעשה האמנות היפה.
והנמשל: למרות שהקב"ה ברא את הטבע בצורתו הטבעית, אנשים לא מתפעלים מכך. רק לאחר שהקב"ה משדד את מערכות הטבע, משנה אותו מהמציאות השגרתית אליה מורגלים בני האדם, אזי רק אז מתפעלים כולם ומודים בקיום אדון לבירה וריבון לעולם. בשבירת המציאות הטבעית הם רואים הוכחה למציאות האל, בעוד שהמציאות הטבעית הינה בעצמה ההוכחה הגדולה מכל, שכן היא הוכחה יום יומית, וכבר הורה לנו רס"ג ש"הדבר המתמיד יותר נפלא מהנפסק". אל לנו לפספס את רגע המפגש עם הקב"ה, בחושפו לפנינו כל יום תמיד את מעשה בראשית, שהיא היא ההתגלות הנסית החובקת את הזמן כולו ואת מציאות קיומנו.
(בא תשעב)