מה נותר מעשרת הדיברות?

מה נותר מעשרת הדיברות?
אחד מחכמי ימינו אמר פעם כי מכל עשרת הדיברות לא נותרו אלא שניים: "אנכי" ו"לא יהיה לך"…
גם אם אמרה זו מוקצנת ומוגזמת, יש בה כדי לבטא את הנסיגה הערכית מאותם ערכים גדולים שטבועים בחותמם של עשרת הדיברות, אולי אחד הטקסטים המוכרים והמשפיעים ביותר בעולמה של מורשת ישראל.
ציוויי היסוד, "לא תגנב" ו"לא תרצח", "לא תנאף" ו"לא תחמוד", מתגמדים לא אחת לנוכח המציאות שמבעד לחלון. מעשי שחיתות ושוד, רצח ואונס, ניאוף ותרבות הצריכה, שמאפיינים את הכרוניקות היומיומיות בישראל ובעולם כולו, גם במדינות בנות תרבות, מעלים הרהורים באשר לקדמה האנושית.
לצד הערכים הגדולים, קיימים בעשרת הדיברות מספר ביטויים קטנים, כמעט "נחבאים אל הכלים", שלא תמיד ניתנה אליהם שימת הלב הראויה, אך מקפלים הם בתוכם עולמות תוכן שלמים. אחד מאלה הוא הביטוי שמופיע בסוף הדיבר הראשון, "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
כפילות זו, "מארץ מצרים מבית עבדים", אומרת דרשני. כך,במיוחד לנוכח העובדה שפרשת יתרו, שבה שובצו עשרת הדיברות, היא המשך ישיר לתיאור שעבוד בני ישראל ממצרים ונס הצלתם ממנה. וכי איננו יודעים ש"ארץ מצרים" הייתה "בית עבדים", ומה טעם יש בכפילות זו?
תמיהה זו מתגברת שבעתיים לנוכח המקומות הרבים שבהם שב ובוקע צירוף זה. כך, למשל, אגב איסור אכילת חמץ (שמות יג, ג): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ". כך גם בפרשת שאלות ארבעת הבנים (שמות יג, יד): "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", וכך גם בפרשת נביא השקר (דברים יג, ו): "וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת, כִּי דִבֶּר-סָרָה עַל-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים". מכאן לא רחוקה הדרך לאזכור הכפול גם בתפילה ובהגדה של פסח: "ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו".
עיון בהמשך הפרשה, במצוות השבת, מלמד שגם בהם בא לביטוי מקומם המיוחד של ה"עבד והאמה": "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".
תורת ישראל אינה מסתפקת בשביתת המשפחה, אלא מוסיפה אליה את חיוב שביתתם ומנוחתם של בני המשפחה המורחבת, "משפחתו של הקב"ה": העבד והשפחה, הגר היתום והאלמנה.
עיקרון זה מודגש עוד יותר בפרשת ואתחנן, שבה מופיעה המקבילה לעשרת הדיברות: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת".
בעוד שבפרשת יתרו עיקר מצוות השבת מכוון כלפי מעשה בראשית, "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ", הרי שבפרשת ואתחנן המיקוד הוא על "זכר ליציאת מצרים": "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת".
"על כן צוך", על שהיית עבד במצרים. בעולמה של תורת ישראל, עבדות אינה רק זיכרון רחוק לימי עבר. היא "מזכרת עוון" תמידית, כאן ועכשיו, לחובתנו להילחם בעבדות – על כל צורותיה – ולשרשה מן העולם. האדון מצווה להבטיח את מנוחת השבת לא רק ל"בנו ולבתו", בני משפחתו ואנשי שלומו, אלא גם ל"עבדו, אמתו והגר אשר בשעריו".
כפי שאמר אחד מגדולי החסידות, ניתן להוציא את בני ישראל ממצרים. קשה הרבה יותר להוציא את מצרים מבני ישראל.
אחת התופעות הידועות בהיסטוריה האנושית היא שהעבד של יום אתמול הופך להיות המשעבד של יום מחר. בניגוד להיגיון, אך אולי בהתאם לתופעה פסיכולוגית ידועה, דווקא מי שחווה על בשרו את עול השעבוד, והיה נתון לעינוי וסבל, הופך עם שחרורו קהה חושים לסבלם של אחרים, ולא אחת נהיה שותף פעיל להכבדת עול על אחרים, עינויים והשפלתם.
לצד שאר מסריה הגדולים, פרשת עשרת הדיברות מציבה לנגד עינינו תמרור אזהרה. זכור כל העת את יציאתך "מארץ מצרים מבית עבדים". אל תיתן לזיכרון העבר לשקוע בתודעתך כמין זיכרון היסטורי עמום. העבדות – על מופעיה השונים – וביניהם סחר בבני אדם, העסקה פוגענית, תנאי שכר ירודים, יחס משפיל ומבזה – קיימת, חיה ובועטת כאן ועכשיו.
היציאה מ"מצרים" מבטאת ניתוק גיאוגראפי, חד פעמי. אתמול היית במצרים וכעת אינך שם.
"בית עבדים", לעומת זאת, אינו שייך לערוץ ההיסטוריה אלא לערוץ המציאות. כאן ועכשיו.
"בית עבדים" אינו רק מקום אלא מצב מתמשך, חוויה ותודעה. מצב פיזי ונפשי כאחד, שעשוי ללוות את האדם גם לאחר שיצא ממצרים.
תורת ישראל בכלל, ועשרת הדיברות בפרט, מחייבים אותנו לבחון כל העת האמנם יצאנו מ"בית עבדים", והאם יחסנו לעבד, לאמה ולגֵר הגרים בינותינו אכן מצדיק את התיימרותנו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
(יתרו תשעב)