לא עת דיבורים – עת מעשים

לאחר הלילה הארוך והחוויתי של קרבן הפסח, עם ישראל מתחיל את החלק הראשון של מסעו – היציאה ממצרים. אך למרות יציאתם הפיסית ממצרים, מצרים והעבדות עדיין טבועים בהם.
קשה להגזים בתיאור מעמד יציאת העם. 600,000 גברים ובנוסף נשים וטף. עם 4 ילדים בממוצע במשפחה, הרי עם של שלשה מיליון איש היוצאים ממצרים, וזאת חוץ מהנספחים.
בתכנית האלוקית יש גם את קריעת ים סוף כדי שנקמת ה׳ בפרעה תהיה שלמה ומכוננת. במסגרת זו ישראל הולכים שלשה ימים קדימה, ואז כדי להטעות את פרעה ולמשוך אותו לרדוף אחריהם, הולכים יום שלם אחורה.
פרעה שלח עם ישראל מרגלים (רש״י) כדי שידווחו לו האם הם הולכים מהלך שלשת ימים כדי לזבוח לה׳ במדבר, או שבאמת הם מתכוונים לברוח. כאשר רואים המרגלים כי ישראל לא עוצרים לאחר שלשה ימי הליכה ומתחילים לזבוח, אלא הולכים חזרה, מבינים הם כי ישראל רוצים לברוח וכי מחפשים הם נקודה טקטית טובה למעבר הים. ״דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים״ (יד׳ ב׳). ההוראה לישראל היא לשוב ולהיכנס באופן מודע לשטח נחות ומושך אש בין הים לבין מגדול, וזאת כדי למשוך לשם את פרעה.
פרעה נופל בפח. הוא פונה לעבדיו ולעמו, שאך אתמול רצו למרוד בו, ומשכנעם לרדוף אחר ישראל ולהחזיר את רכושם. פרעה מגייס לכך את צבא השריון שנותר לו -600 מרכבות לחימה ומעלה עליהן צוות מתוגבר של שלשה על כל מרכבה. ״ושלישים על כולו״.
מכאן הסיפור פחות ברור. ״ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם ויראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה׳״ ( יד׳, י׳).
התכנית הייתה ידועה לישראל. תוכנן פה מארב אלוקי למצרים כדי להשלים את נס יציאת מצרים. מדוע אם כן ישראל ייראים ומתחילים לצעוק לה׳? איפה משה המנהיג כשצריך אותו?
עם ישראל היה במדרגה רוחנית גבוהה לאחר הלילה בו בעט באלוהי מצרים והאמין שמשה והקב״ה ימלאו כל מחסורם כמו עד עתה באופן ניסי לחלוטין. לכן יצאו ב ״יד רמה״ עם דגלים ולא במחתרת. הם גם זוכרים את הטריז שנוצר בין פרעה לעמו ואת חוסר האמון שקיים עתה במצרים לפרעה ה"כל יכול".
לפתע הם רואים מציאות שונה. צבא קטן של 1,800 איש בלבד, אולם ״והנה מצרים נוסע אחריהם״. לא נוסעים מפוצלים, אלא ״נוסע״, מאוחדים כאיש אחד. זו לא מצרים המפוררת ממנה יצאו ישראל זה עתה, ולכן ״וייראו מאד ויצעקו אל ה׳״.
הם לא מפסיקים להאמין ולכן הם ומשה מתפללים אל ה׳. הטענות העיקריות של העם הן למשה. ביצענו את התחבולה שהנחה ה׳. מה עושים עכשיו? מה הדרך להכרעת המצרים המלוכדים שרודפים אחרינו?
מפשט הפסוקים נראה שגם משה המנהיג לא היה בסוד השיטה לניצחון ובזמן אמת הצטרף לתפילת ישראל. הוא חושב עדיין כמו ישראל, שכמו במצרים כך גם בהמשך, ההצלה של ישראל הינה ניסית לחלוטין, כמו המכות. לכן פונה משה לישראל ״ ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון ״ ( יד׳ יד׳).
אולם ה׳ קובע כי הסתיים השלב הראשון של יציאת מצרים שהיה ניסי לחלוטין. מעתה נדרשת לעתים השתדלות מצד העם ומנהיגיו כדי שהנס יתרחש. הפקודה עתה למשה הינה ״מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו״ (יד׳ טו׳). עתה היא עת למעשים ולא לדיבורים ולתפילות. עתה האמונה מחייבת גם השתדלות ופעולה מעשית. זו כבר אמונה במדרגה גבוהה יותר בה ישראל הינם חלק מפתרון הבעיה ולא רק בצד הנזקק להצלה ולנס. מכאן לקפיצתו של נחשון ולמעבר בים סוף הדרך סלולה.
(בשלח תשעה)