הגבלת השלטון ביהדות-חלק ו': הגבלת שלטון המלך-המשך

יהדות ודמוקרטיה-ד"ר משה הלינגר
המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר-אילן, המכון הישראלי לדמוקרטיה

בגיליון הקודם ראינו כי גם מלכות שלמה שלכאורה נתפשת כמלכות אידילית ואידיאלית, זוכה גם לקריאה ביקורתית. למעשה, אפשר להעלות טענה חריפה אף יותר והיא שהמקרא מציג שתי פרשנויות שונות לדמותה של המלוכה המוקדמת. הפרשנות הדומיננטית, רואה את המלוכה כחיובית ביסודה, ובה המלך נתפש כמשיח ה' וכעבד ה'. המלוכה מבוססת על ברית בין המלך לבין העם המקבל עליו את עול מלכותו של המלך. אין זו ברית שבה המלך אחראי בפני העם, אלא היא בעיקרה ברית דתית. (ראו בערך "מלוכה" בתוך: אנציקלופדיה המקראית, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ג, כרך ד', עמ' 1092-1088). עם זאת, כפי שטוען שמריהו טלמון: "המלוכה קמה על יסוד אמנה, היא 'משפט המלוכה', שבאה לשמור על האיזון בין כוח הביצוע של השליט ובין זכות ההסכמה והסירוב של העם. לפי מהותו, משטר המלכים בתקופת המקרא הוא 'מלוכה פרטיציפאטורית'[השתתפותית],כלומר מלוכה העומדת על שילוב האוכלוסים ונציגיהם בביצוע הפעולות המדיניות והמנהליות המופקדות בידי המלך."(ש. טלמון, "האידיאולוגיה של המדינה ורעיון המלוכה" בתוך:אברהם מלמט (עורך), ההיסטוריה של העם ישראל-ימי המלוכה-תרבות וחברה, תל-אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ב, עמ' 21-5. הציטוט הוא מעמ'14-13). ובכל זאת, מדובר במלוכה ממוסדת וריכוזית, והיא הלכה ונתפסה עם השנים באור אידיאלי וכפי שקובע שמריהו טלמון:
"סופרי המקרא ראו את המלוכה ורק אותה כעמוד-התווך של החיים הלאומיים, וכציר המרכז של הניסיון ההיסטורי של ישראל…המשנה המדינית של ישראל בתקופת המקרא היא למעשה משנת רעיון המלוכה. (טלמון, שם, עמ'21).
לעומת הקול הדומיננטי ביחס למלוכה הממוסדת והריכוזית, קיים גם קול נוסף, העולה מניתוח מדוקדק וביקורתי של הכתובים. על פי פרשנות זו המלוכה שאינה מוגבלת בסמכויותיה, היא מסגרת פוליטית בעייתית מיסודה.
אמנון שפירא, המציג קריאה שכזו של דמות המלוכה הקדומה, מצביע על כך ששלושת המלכים הראשונים: שאול, דוד ושלמה, מתוארים כמלכים ראויים ביותר, אשר בשלב מסוים חוטאים בחטאים חמורים ומכאן מתחילה ההידרדרות של שלטונם, הגורמת לכך שסיום מלכותם הוא תמיד קודר ובעייתי. שאול בחלק האחרון של מלכותו, לאחר שלא מילא את ציווי ה', הגיע לרדיפה אחרי דוד שבמהלכה ביצע את הפשע של הריגת נוב עיר הכוהנים ולבסוף נפל בקרב מול הפלשתים ובית מלכותו אבד. דוד לאחר חטא לקיחת בת שבע והריגת בעלה, אוריה, הגיע למאבקים פנימיים שהתגלגלו למרד אבשלום וההשפלות שעבר במהלכו. שלמה, בעקבות ריבוי הנשים שהחטיאוהו בעבודה זרה, סיים את מלכותו בידיעה כי רובה ייקרע מידי בנו. שפירא מכנה תופעה זו בשם: "חוק ההשחתה הפנימית של המלוכה" (אמנון שפירא, דמוקרטיה ראשונית במקרא-יסודות קדומים של ערכים דמוקרטיים. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2009, פרק י). שפירא מצטט את דבריו של יוסף בן מתתיהו על מלכות שאול כמבטאים ניתוח קדום של תהליך ההשחתה של המלוכה הריכוזית כפי שהיא התבטאה כבר בימי המלך הראשון, שאול, וזאת בניגוד לדמות השלטון הפחות ריכוזי וממילא הפחות מושחת של תקופת השופטים. כך רואה יוסף בן מתתיהו את המסר העולה מהריגת כוהני נוב על ידי שאול במרדפו אחר דוד:
"כך לימד שאול את בני האדם כולם להשכיל ולהבין את טבעו של בשר ודם. שכן כל זמן שבני אדם פשוטים ושפלים הם, ואינם יכולים להפעיל את יצרם ולהעז ולעשות מה שברצונם, הרי הם נוחים לבריות ומתונים, ואין הם רודפים אלא את הצדק.. אולם כשבני אדם מגיעים לשלטון ושררה, הם מתפשטים את כל המידות הנאות האלה ומסירים מעליהם את מנהגיהם הטובים ודרכי המוסר שלהם… את העניין הזה בירר לנו שאול בן קיש, הראשון שמלך על העברים, אחרי שלטון היקירים וסדרי המדינה בימי השופטים."(יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר שישי, עמ' 209-208, מובא אצל שפירא, שם, עמ' 284).
יוסף בן מתתיהו הכיר מקרוב את דמותו של משטר מלוכני ריכוזי, כפי שהיה קיים ברומא בימיו. הוא גם הכיר היטב את מחיר השלטון המלוכני העריץ של הורדוס בשלהי הבית השני. בכל מקרה, המסר העולה כאן מזכיר היטב את משפטו הידוע של הלורד אקטון: "כוח-משחית, וכוח אבסולוטי-משחית באופן אבסולוטי." משפט זה מסביר היטב מדוע יש צורך בהגבלה חזקה וממוסדת של השלטון המדיני.
בתקופת מלכי יהודה וישראל, נושאי הדגל של המאבק בעריצות מלוכנית היו הנביאים. לכך נפנה אי"ה בגיליון הבא.
(יתרו תשעג)