יהדות ודמוקרטיה-ד"ר משה הלינגר
המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר-אילן, המכון הישראלי לדמוקרטיה
כפי שראינו בגיליונות הקודמים, עמידת האדם מול האל מחייבת הכרה באדנותו של האל על האולם, ומכוחה הוא נדרש להימנע מתחושת אדנות ובעלות מופרזת. דברים אלו נכונים לכל אדם ולכל חברה על פי התפישה היהודית. לכך יש להוסיף את חשיבות הוצאת ה' את עם ישראל מעבדות מצרים, לכך יש השלכות על כך שמכאן ואילך העם היהודי כפוף רק לריבונותו של ה'. אין לתת לגיטימציה לשום שלטון יהודי החותר לעוצמה מוחלטת על הנתונים למרותו.
מתוך התפיסה הדתית העמוקה הזו יש להבין גם את מרכזיותה של תפיסת הגבלת השלטון במסורת הפוליטית היהודית. כפי שראינו בעבר, מתוך הטקסטים והפרשנויות השונות לאורך הדורות, ניתן להציג שלושה דגמים שונים של המשטר האידיאלי ביהדות: הדגם המלוכני, הדגם הרפובליקני, והדגם המאפשר לעם לבחור בסוג המשטר, לאור רצונו וצרכיו. אולם גם הקולות התומכים באידיאל המלוכני, אינם מוכנים לאפשר סמכות מוחלטת בידי המלך. כפי שראינו בעבר, פרשת מינוי המלך, מאפשרת פרשנויות שונות באשר לשאלה האם מינוי המלך הוא מצווה, רשות, או בכלל ביטוי למציאות פגומה ולא ראויה שהתורה רק מוכנה לסבול. בכל מקרה, הדגש בפרשה על פי פשט הכתובים הוא על מניעת מצב שהמלך יהיה בעל עוצמת יתר והצבעה על כללים שמטרתם הגבלת שלטונו. הבה נשוב ונבחן את הפסוקים(דברים, יז: יד-כ):
(יד) כי תבוא אל הארץ אשר ה' א-לוהיך נותן לך וירשתה וישבת בה, ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי; (טו) שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' א-לוהיך בו. מקרב אחיך תשים עליך מלך. לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא; (טז) רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד; (יז) ולא ירבה לו נשים, ולא יסור לבבו, וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד; (יח) והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים; (יט) והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' א-לוהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם; (כ) לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל.
המוטיב החוזר על עצמו בפסוקים אלו הוא מה המלך לא יכול לעשות. והאיסורים על המלך, מעקרים במידה רבה את העוצמה והפאר של המלוכה: ללא ריבוי סוסים וללא הרמון נשים וללא ריבוי כסף וזהב וללא הגבהת ליבו וללא אפשרות לסור ימין ושמאל ממה שנקבע על פי חוקת התורה ומפרשיה (לא במקרה חוזר הביטוי "לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל" המזכיר מאוד את מה שנאמר בפרשיה הקודמת באשר לציווי להישמע לסמכות בית הדין: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"[דברים, יז:יא])-ללא כל אלו מדובר במלך מוגבל ביותר.
אם נסכם את הדברים הרי שמפרשת המלך שבתורה עולה על פי הפשט דווקא אי הנחת של ה' מהרצון במלוכה וזאת תוך ניסיון ברור לצמצם עד למינימום את עוצמת מוסד המלוכה. לאור ידיעותינו על דמותם ועוצמתם של המלכים בעולם המזרח הקדום (גויי הסביבה, במונחי הפרשה), ברור שמדובר כאן בתמונת נגטיב של דמות המלוכה. בעולם הקדום המלך נתפס כצלם הא-לוהים ולפיכך כדמות אלוהית בעצמו. לעומת זאת במורשת היהודית, כל אדם נברא בצלם האל (בין אם מדובר במשמעות גשמית או במשמעות מטאפורית בלבד וראו לעניין זה את יאיר לורברבוים, צלם א-לוהים-הלכה ואגדה. ירושלים ותל-אביב: שוקן, תשס"ד). זו עמדה שוויונית בבסיסה, שלימים אכן השפיעה על אבות המחשבה הליברלית המערבית. לפיכך, ברור שאין כל מקום לאפשר סמכויות מוחלטות בידי המלך.
כפי שציינו בעבר, אין ספק שפשט הכתובים תואם את הפרשנות האנטי מלוכנית, שהרי התורה תלתה את מינוי המלך בבקשה מפורשת של העם וההסכמה למינוי נעשתה על תנאי שתהיינה הגבלות דרקוניות על סמכות המלך. מעל לכול, בולטת החובה של המלך להיות כפוף לחוק הדתי שאמור לנווט את פעילותו.
המאבקים שבין המלכים לבין הנביאים החוזרים על עצמם בתנ"ך (שמואל מול שאול, אחיה השילוני מול שלמה, אליהו מול אחאב, אלישע מול יהורם, ישעיהו מול אחז, ירמיהו מול צדקיהו, אם נתייחס לכמה מהבולטים במאבקים אלו). מבטאים בצורה נאמנה את התפיסה התורנית כי הסמכות הדתית הלא ממוסדת, המייצגת את דבר האל, חייבת להילחם בסמכות לא ראויה של המלכים. למאבקים אלו, ולדרך שבה הם נתפסו על ידי פרשנים שונים, נידרש אי"ה בהמשך דיוננו. אולם ראשית לכול, עלינו להתמודד עם תפיסה הנותנת סמכויות נרחבות ואף דרקוניות בידי המלך. לכך נפנה אי"ה בגיליון הבא.
(בא תשעב)