הגבלת השלטון ביהדות-חלק י': מודל שלושת הכתרים

יהדות ודמוקרטיה-ד"ר משה הלינגר
המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר-אילן, המכון הישראלי לדמוקרטיה
המאבק בין נביאים לבין מלכים עליו עמדנו בהרחבה בגיליונות הקודמים, הוא חלק מתמונה פנוראמית כוללת הנגלית לכל הלומד את המסורת הפוליטית היהודית לדורותיה בשני היבטיה: הרעיוני התיאורטי מזה, והמעשי היסטורי, מזה. במוקד תמונה זו מצויה מערכת שניתן להגדירה במונחים הקלאסיים כ"משטר מעורב" ובמונחים המודרניים של תורת הפרדת הרשויות כ"איזונים ובלמים". אמנם לא מדובר במערכת משפטית חוקתית ברורה ומגובשת, אלא רק במסגרות כלליות לעיצוב החיים הפוליטיים היהודיים, ובכל זאת, יש כאן כיוון ברור החוזר ועולה בווריאציות שונות בתקופות היסטוריות שונות.
לדעתו של פרופ' סטיוארט כהן, המתמקד במציאות ההיסטורית המדינית היהודית בפועל יותר מאשר בניתוח הטקסטואלי הרעיוני שלה, ניתן להצביע על מה שהוא מכנה בשם "מושג שלושת הכתרים" כדרך להבין את המסגרות המוסדיות השונות של העם היהודי בתקופות שונות. לדעתו,שלושת הכתרים משקפים: "את השיטה הארגונית לפיה חילקו הגופים המדיניים היהודיים באופן מסורתי ובעקביות את הסמכות בין מוסדות ממשל מסויימים." (סטיוארט כהן, "מושג שלושת הכתרים: מקומו במחשבה המדינית היהודית והשלכותיו על חקר ההיסטוריה החוקתית היהודית", בתוך: דניאל י. אלעזר (עורך), עם ועדה-המסורת המדינית היהודית והשלכותיה לימינו, ירושלים: המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה והוצאת ראובן מס, תשנ"א, עמ' 55).
במסכת אבות נאמר: "רבי שמעון אומר: שלושה כתרים הן, כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן " (משנה, אבות,ד: יז). כפי שראינו בגיליונות קודמים בדיוננו על תפיסת הברית במסורת הפוליטית היהודית, הרב חיים הירשנזון ופרופ' דניאל אלעזר פיתחו באופן שיטתי תפיסה המפרטת את חשיבות היסודות הפדראליים ההסכמיים העולים מתוך מסורת הברית המקראית. סטיוארט כהן, תלמידו ושותפו של אלעזר מפתח את מסגרת הניתוח הזו ומצביע על כך שאמירת חז"ל על שלושת הכתרים משקפת למעשה מגמה העולה ממסורת הברית לפיה קיימת:
"חלוקת העוצמה המדינית בין שלושה שותפים לסמכות השלטונית: התורה, הכהונה והמלכות. לכל אחד ממרכיבים אלה זכויות משלו, ומעמד מוגדר במערכת החקיקה. התורה היא הכלי שבאמצעותו מועברים חוקי האל לישראל, מוגדרים ומפורשים; הכהונה היא אמצעי הקשר בין האל והעדה, הכלי המאפשר את המגע המתמיד וההדוק ביניהם; למלכות הואצלה הסמכות לטפל בחיי היום יום של העדה, והיא שאחראית לבניית היחסים האזרחיים ולהסדרתם לפי תנאי הברית הנזכרים בחוקה שניתנה משמים. להגדרת תחומי הסמכות הללו אין משמעות של חלוקת תפקידים, אלא של הגדרת תחומי אחריות.. לכל אחד מהם תחום אחריות מוגדר, שמחייב אותו לפקח מבחינה חוקתית, על השניים האחרים, ובכך מאפשר לנציגיו לקחת חלק בממשל העדה בשלמות." (סטיוארט כהן, עם ועדה, שם, עמ' 59).
על פי כהן, הכתרים השונים פשטו צורה ולבשו צורה, לעתים כתר אחד היה הדומיננטי ולעתים כתר אחר, אך עצם קיום המסגרת של שלושת הכתרים התקיימה לאורך הדורות. הוא מצביע על כך שמחד, לכל אחד מהגורמים המוסדיים ("כתרים"), הייתה מידה של אוטונומיה, ומאידך, הייתה ביניהם תלות הדדית. וכך למשל, רק הנציג הבכיר של הכהונה, היה ראשי להיכנס לקודש הקודשים, רק הנציג הבכיר של המלוכה רשאי היה להוביל את העדה למלחמה ורק נציגי התורה, החכמים, הם שהיו מוסמכים לפרש את החוקה הדתית. אחד ההיבטים הייחודיים של שלושת הכתרים הוא שעליהם להופיע ביחד כחלקי מכלול שלם.
באידיאל, היה צורך כי יישמר האיזון בין שלושת הגורמים. בפועל, לא אחת, התגלה עימות בין הכתרים כמו בין הנביאים למלכים בבית הראשון ובין חכמי הסנהדרין לבין ינאי בתקופת הבית השני, או בין ראש הגולה לבין ראש הישיבה בבבל של הגאונים.
על כל פנים, החלוקה לגורמים מוסדיים מאזנים במסורת הפוליטית היהודית חוזרת ומדגישה את טענתנו בפתח דיוננו על סוגיית הגבלת השלטון ביהדות: המאפיין העמוק ביותר של המסורת הפוליטית היהודית הוא ההתנגדות לעריצות שלטונית פוליטית. זהו היבט רפובליקני מובהק. לחלוקה זו יש גם משקל חשוב בבלימת כוח יתר בידי הסמכות התורנית, שאף היא עלולה להתגלגל לידי סוג של עריצות. לכך נחזור אי"ה בעתיד בהרחבה, כשנדון על עיקרון שלטון החוק הדתי במסורת הפוליטית היהודית.
(ויקהל פקודי תשעג)