ד"ר פנינה נויבירטחג הפורים זכה לשמו בשל הפור שהמן הפיל בהחליטו להשמיד את העם היהודי (אסתר ג', ז'): "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר". הפור נופל על חודש אדר, הוא החודש השנים עשר. לפי המדרש (מגילה י"ג:) לשמחת המן אין גבול, עד כמה גדולה הסמליות, המן מתכנן כי הפתרון הסופי יפול במועד פטירת המנהיג הרוחני האולטימטיבי של היהודים – משה. לכך יש להוסיף כי הפור נופל על חודש אדר הוא החודש השנים עשר, זהו סוף השנה, ובעיני המן, סמל לסופו, חלילה, של העם הנבחר (ר' במהר"ל, אור חדש, קל"ד), ובלשון המדרש: "הפיל פור הוא הגורל תנא כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד". עם זאת המן אינו ער לעובדה כי יום פטירת משה רבנו, ז' באדר, הוא גם יום לידתו, משמע אין זה סימן לפורענות כי אם סימן לגאולה – ונהפוך הוא.
האמנם כאשר מועד הפטירה נופל במועד הלידה זהו סימן לגאולה? מה עומד בבסיס המדרש?
הסבר נפלא למדרש זה מציע המהר"ל (שם): "ופירוש זה כי הדבר שהוא שלם התחלתו וסופו מתחברים באחד כמו שתראה בכדור שהוא שלם שמתחבר סופו אל תחילתו והוא השלמה לגמרי, ולכך אמר משה מלאו ימי כי היה שנותיו שלמים מלאים". לפי המהר"ל המדרש מחדד ההבדל בין תפיסת עולמו של המן לבין תפיסת העולם היהודית. המן תופס את יום פטירתו של משה רבנו כסוף, ככליון, ואילו העם היהודי תופס את יום פטירת משה רבנו כשלמות. העובדה שמשה מת במועד לידתו מעידה על החיים המלאים שחיה, מעידה על עצמת הנהגתו, מעידה על עצמת העם אותו עיצב וגידל. ואכן המהר"ל מדגיש כי "משה היה צורת ישראל", משה הוא בבואה של העם היהודי, צורתו, האופן בו חי את חייו, משקפת את אורח החיים היהודי האמוני מדורי דורות, היוצק תוכן ומשמעות לכל רגע ורגע.
זאת ועוד, מסביר המהר"ל: "ואין כאן סוף כאשר דבר סוף אל ההתחלה … וכך בישראל אף כי יש להם סוף אין הסוף הזה רק השלמה ואין כאן סוף ממש כאשר הסוף יש לו חיבור אל ההתחלה וזהו שלמות". המן רואה את החיים כמתנהלים על ציר זמן מישורי. ציר זמן קצוב מוגבל שיש לו התחלה אמצע וסוף, ואילו העם היהודי רואה את השנה כמעגל, כל סוף נושק להתחלה, כל סוף נובע מההתחלה, כל סוף הוא התחלה חדשה. המן רואה קצבת חיים ואילו העם היהודי רואה את הנצח.
באופן זה מסביר המהר"ל את המדרש (שוחר טוב משלי ט', א'): "אם כל המועדים בטלים ימי הפורים לא יהיו בטלים" לכאורה תמוה מדוע לעתיד לבוא יהיו חגי דאורייתא ודרבנן בטלים ורק פורים ישרוד? מבאר המהר"ל: "וזה כי כל המועדים זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים הוא התחלת ישראל … דבר זה יש לו הפסק וביטול כי כל נברא יש לו ביטול מצד עצמו". חגי ישראל מתרפקים על העבר, על התחלת ישראל, זכר ליציאת מצרים. התחלה יכולה להיות מבטיחה מאוד, אך בהיעדר אמונה, התמדה וחזון, אפילו התחלה מבטיחה יכולה בנקל להסתיים בכישלון חלילה, המתבטא בחשש מפני ביטול החגים. ממשיך המהר"ל: "אבל ימי הפורים אין זה היה מצד עצמם כי אם מהשם יתברך מה שהוא יתברך תכלית וסוף ישראל … ודבר שהוא מצד הש"י לא מצד עצמם לדבר זה אי אפשר שיהיה לו הפסק כלל". חג הפורים אינו מתרחש בהתחלה כי אם בסוף – בסוף השנה, בסוף חייו של משה, בנקודת זמן מדכאת, מייאשת, בהיעדר ניסים גלויים, בתקופה של הסתר פנים. אולם דווקא אז מתגלה ביתר שאת כוחה האמיתי של אמונה. מבחן האמונה האמיתי של עם ישראל אינו כאשר הוא רענן, צעיר, בתחילת דרכו, חווה ניסים גלויים הסוללים את דרכו המובטחת. מבחן האמונה האמיתי של העם הוא דווקא כאשר נדמה שהגיע אל הסוף. רק אז מפעמת בעם ישראל תודעת הנצח. חגי ישראל מתרפקים על הורתה של האומה הישראלית ולידתה, ואילו חג הפורים מישיר מבט אל העתיד, מלמד אותנו כוחה של התמדה מהו, מאלץ אותנו לשאוף לשלמות, להשלמות, להמשכיות. כוחנו רענן לא רק בחודש האחד, הוא חודש ניסן, כוחנו רענן ומתחדש, מקבל כח ונותן כח גם בחודש השנים עשר הוא חודש אדר. חג שמח לכולנו.
(תצווה תשעג)
