הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)משנכנס אדר מרבין בשמחה – שמחה שייכת לעולם הסובייקטיבי של התגובה למציאות הנתונה. לעולם אנו נמצאים בין שני קטבים: החובה והרצון לשנות את מה שאפשר לשנות ולהיטיב בו את המציאות, ומולו הקוטב השני שבו אנו חייבים להכריע באיזו דרך נתבונן על המציאות הנתונה. דרך משל, זה מקורה של ההנחיה הידועה של חכמים "הוי דן את כל האדם לכף זכות" – מדובר באימוץ התבוננות מיוחדת, הנמצאת בתוך עולמו של האדם. לעתים היא אף זוכה לשנות את המצב, אולם ביסודו של דבר היא עבודה פנימית עמוקה, המביאה לכך שה"אחר" נראה בעיניו של המתבונן בעין חיובית יותר, באותם מקומות בהם ניתן לפרש כך את המצב. ביסודו של דבר זהו חלק מהחובה הגדולה לאמץ את העין הטובה – לא זו החשדנית והבוחנת, המבקרת והמפרשת כל עניין כמניפולציה, כי אם לתת אמון בבני אדם, וכל עוד לא הכזיבו מפורשות להסתכל עליהם בצורה מאירה יותר ומכוונת את דבריהם לטוב.
שמחת אדר כאמור שייכת אף היא לעולמות אלה. המציאות אינה רק מאירה פנים, כי אם היא מורכבת ומסובכת מאוד. זו החיצונית מאכזבת, כי למעשה דומה ששבנו לאותו מקום בו היינו בעבר בימי הפורים: גם היום מלך פרס מבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, ואם נוסיף לכך את התמונות הבדיוניות כאילו הוא עונד טבעת המיועדת להפעיל את נשק ההשמדה ההמוני הרי שהתמונה נראית שלמה; גם עניינים שונים פנימיים מעוררים מבוכה קושי ואפילה: האלימות והפשיעה, הקרע שבין אדם לחבירו, הריחוק מריבונו של עולם ומדרך מצוותיו ועוד ועוד – כל אלה הם מציאות אובייקטיבית שאינה פשוטה. החובה הראשונה המוטלת על האדם היא הניסיון המתמיד לשנות את העובדות, ולקרב אותן למקום בו הן ראויות להיות- לעשות את העולם טוב יותר ומאיר יותר. ברם, עניינים רבים אינם בשליטתנו הישירה, אולם אנו עצמנו בשליטה על הדרך בה אנו נתבעים להתבונן בהם.
מקורה של השמחה הוא רב גווני: היא יונקת מהיכולת להתבונן גם על ריבוי הטובה שמקיף אותנו, ועל זכות החיים וחדוות היצירה שאנו מצויים בה; היא שופעת מהידיעה העמוקה שאף בשעות הסתר פנים שלכאורה מצוי ריבונו של עולם עמנו, וזהו למעשה היסוד הגדול של חג הפורים; ובעיקר – למדנו כבר מקורות חיינו האישיים והלאומיים כי תקופות מסובכות גם מסוגלות ליצור באדם עולמות חדשים שלא היו בו קודם לכן, ובסופו של דבר לעתים אומרים בשיר הגאולה "אודך ד' כי עיניתני", כי העינוי עצמו הוא מבוא לעולם התחייה.
שמחה זו היא שאנו זקוקים לה היום. היא תעביר אותנו מעולם הבכי והנהיה אל העולם האופטימי המזמר; היא שתאפשר לנו לא לשקוע בחיפוש חטאים וליקויים מתמיד, אלא להתחבר דווקא אל מוסרי הנפש כמרדכי ואסתר, ולכנוס את כל היהודים כדי לצבור כוחות ולהיקהל ולעמוד על נפשנו; היא שקושרת יותר בין אדם לחבירו, ומאפשרת לא רק להתבונן על העולם בעין אופטימית יותר, אלא גם לפעול בו בדרך זו, המכוונת לבנות ולא להרוס, לתקן ולא להשפיל, להוסיף ולא לגרוע. שמחת אדר מאפשרת לנו לשנות בראש ובראשונה את עצמנו, ומתוך השינוי של דמותנו הרוחנית והאישית אנו מאפשרים עולם רחב יותר של דלתות נפתחות וסתימות משוחררות. תהא שמחת אדר זו מבוא לימים טובים ומאירים.
(תרומה תשע)
