רטורנו

אוהבים
הניגוד בין הנוף המדהים והפסטוראלי של ההרים והעמקים הסובבים את בית שמש, לבין גודל הטרגדיות והמשברים שנגלו לנגד עיני, רק העצימו כפל כפליים את עוצמת החוויה של הביקור שלי במשך שבת שלמה ברטורנו- המרכז לגמילה מהתמכרויות והעצמה אישית, בראשות ידידי הטוב והותיק הרב איתן אקשטיין.
על רקע נופים של גן עדן, מתגלה לנגד עיני מציאות של גיהינום, מציאות שרק מלאכים מסוגו של הרב אקשטיין ושאר חברי הצוות המופלאים והמסורים שלו מסוגלים לרפא, כשמילה אחת לנגד עיני כולם שם- מראשון המנהלים ואנשי הצוות עד אחרון המטופלים- אהבה.
אני מלווה את המקום הזה ומטופליו כבר שנים ארוכות, וכל פעם מגלה מחדש עד כמה מילה אחת של תמיכה, וחיבוק אחד של אהבה- יש בכוחם להציל נפשות- פשוטו כמשמעו.
הגילוי אותו אני מגלה מחדש בכל פעם שאני מגיע לרטורנו הוא שכל אחד מאתנו – כל אחד ממש- מגדולי הרבנים והאדמו"רים עד אחרוני נערי הרחוב- אף אחד לא יכול לרשות לעצמו להיות שאנן ולומר- לי זה לא יקרה. כי זה קורה. במשפחות הכי טובות, ובמשפחות הכי רעות. זה קורה- ההתמכרויות לסמים,לאלכוהול,להימורים,למין,לאינטרנט, ולעוד כל מיני מרעין בישין. עד שלא רואים בעיניים את היקף, גודל ועצמת השבר לא מבינים על מה מדובר, ועד שלא רואים בעיניים את עוצמת האהבה לא מבינים איך אפשר לרפא.
ההתמכרות היא בריחה מכאב. ומכיוון שבעולמנו יש כל כך הרבה כאבים- לכן יש גם כל כך הרבה מכורים. נשמות גדולות, טועות ותוהות, שאיבדו דרכן באפלת העולם הזה, מחפשות את האור בקצה המנהרה, ואת היד המושטת לקבלן ולהובילן אל חוף מבטחים.
אני לא יודע אם זה קשור או לא, אבל כשאני קורא בפרשה את סיפור העגל והמחולות במובן הרחב של החטא- של הסגידה לעגלי זהב כאלה ואחרים, של ההתפרקות הטוטלית- 'ויתפרקו ויתנו לי'- אני רואה לנגד עיני את החטא ועונשו. את ההתלהבות- ואחריה את ההתמכרות. את אשליית השמחה ואת כאב הנפילה.
רק מעטים מבין אלפים רבים של מכורים זוכים להגיע לרטורנו ולקבל טיפול שישיב אותם אל החיים. כל פעם שאני מגיע לרטורנו, שומע את הסיפורים ופוגש את האנשים- המטפלים והמטופלים אני חש טלטלה עוצמתית.
אנשים נושאים איתם מטעני ילדות של חוסר יחס וחוסר אהבה, חוסר פרגון וחוסר אמון, של אלימות ופשע, של שפע ואדישות- וכל זה מוביל אותם להתרסקות טוטאלית- פיזית ונפשית. והם אומרים כל הזמן- לו רק היו מקשיבים לנו, לו רק היו מתייחסים אלינו, לו רק היו מפרגנים לנו ונותנים בנו אמון- לא היינו מגיעים לכאן.
המסקנות ? לחזור הביתה ולהרעיף על הילדים והסובבים אהבה עד בלי די. עם סיבה ובלי סיבה. להיות דרוך כל הזמן ולא להשלות את עצמך ש'לי זה לא יקרה'. לחזור הביתה ולהעריך את מה שיש. ואם מישהו מתבלבל – שיסע לביקור ברטורנו. יראה שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, ויחזור הביתה אדם אחר, יודה לרטורנו שעושים עבור החברה את העבודה הסיזיפית הזו, עבודת קודש עם אוכלוסייה קשה, עבודת קודש של הצלת חיים ומשפחות.
סעו לרטורנו. תחזרו אנשים אחרים.

חכמת לב
בשביל לבנות המשכן לא די בחכמה רגילה. חכה של תעודות ותארים. בשביל לבנות את המשכן צריך עוד מימד נוסף של חכמה- חכמת הלב. חכמת הלב זה המשהו הנוסף שכל אחד מביא איתו, זו חכמת החיים וחכמת האינטואיציה, חכמת ההיגיון הבריא וחכמת השכל הישר. היא לא נלמדת באוניברסיטאות, ולא נותנים עליה תעודות ותארים, אבל בלעדיה- החכמה הרגילה והקונבנציונאלית תסרח.
לכן פעם אחר פעם בכל תהליך בנית המשכן- ניתקל בצמד המילים- 'חכמת לב' ו'חכמי לב'.
בעולם בו אנשים נמדדים לפי הרזומה והתעודות על הקיר, בעולם בו לא כל כך חשוב מי אתה אלא כמה כסף יש לך, בעולם השייך לצעירים, הממהרים להשליך אל צידי הדרך את המבוגרים והקשישים- בעולם שכזה יש צורך כפול ומכופל בחכמת לב.
נער הייתי וגם זקנתי- וראיתי גם ראיתי אנשים מלאי תעודות וטיפשים, ולעומתם חסרי כל השכלה פורמאלית- ומלאים בתבונה וחכמת חיים.
(כי תשא תשעג)