לא תבערו אש

אחד הפסוקים המזוהים יותר מכל עם גדרי השבת בהוראות התורה מצוי בתחילת פרשתנו (שמות לה, ג): "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". כבר ביארו רבותינו הראשונים (ראו רשב"ם על אתר שמפרש ומרחיב כהוגן) שהדרך הנכונה להבין פסוק זה היא להנגיד בינו לבין דיני יום טוב. בעוד ביום טוב הותרו המלאכות, ובפרט מלאכת הבערה, לצורך אוכל נפש, הרי שהכתוב היה צריך להזהיר במיוחד על הדלקת אש בשבת, בכדי לשלול כל מחשבת היתר בנושא זה (זאת בלי להכנס לסוגיית הגמרא האם הבערה לחלק יצאה או ללאו יצאה). למעשה, נקודה זו מבוארת כבר בדברי הירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב), ולא כאן המקום להאריך.
ברבות השנים נתלו בפירוש הוראה זו גם פרשנויות אחרות, מבית מדרשם של הקראים, שאסרו את עצם קיומה של האש בבתי ישראל לאורך כל יום השבת, בלי קשר לשאלה מתי היא הובערה. לפיכך, מנהגם של הקראים, כידוע, היה לשבת בחושך ולאכול מזון קר, כחלק מהנהגת השבת שלהם. מיותר לציין עד כמה התנגדו בחריפות חכמי ישראל בתקופת הגאונים והראשונים להנהגות מסוג זה. ראויים לציון דבריו של ר' אברהם אבן עזרא, שחשף בפנינו מקור קדום בדיון על פסוק זה, וכך לשונו (הפירוש הארוך לשמות לה, ג):
"לא תבערו – בעבור שהזכיר ביום הראשון ובשביעי בחג המצות 'כל מלאכה לא יעשה בהם' (שמות יב, טז) להתיר אוכל נפש, אמר עתה בשבת 'לא תבערו אש' לאפות לחם ולבשל בשר, כי האש צורך לכל מאכל. והגאון רב סעדיה חבר ספר נכבד תשובות על החולקים על קדמונינו על נר שבת".
אמנם, בפירושו הקצר על אתר הרחיב ראב"ע הרבה יותר, וחשף בפנינו דיאלוג מרתק שניהל עם אחד הקראים בזמנו (אותו הוא מכנה צדוקי, ככינוי גנאי):
"והשם יכפיל שכר הגאון שהשיב תשובות גמורות על הצדוקים האוסרים נר בשבת. ופעם אחת התחבר עמי אחד מהם. ואמרתי לו, שנעזוב דברי הקבלה, ונרדוף אחר הכתוב לבדו. אז שמח, ואשאלהו לאמר: מי אסר להדליק הנר בלילי השבת, ואחר שקוע השמש. אז ענה ואמר, 'לא תבערו אש', גם אני עניתי, כי הכתוב לא הזכיר כי אם היום. וכן: 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' (ויקרא יב, ג) לא נמול בלילה. אז ענה, 'ויהי ערב ויהי בקר יום אחד' (בראשית א, ה). שניהם נקראו יום. והערב קודם הבקר. גם אני השיבותי, כי זה לא יתכן, כי הכתוב אומר: 'ויקרא א-להים לאור יום' (שם). ואיך יסתור דבריו לקרוא האור והחושך יום? […] אז השיב: מערב עד ערב תשבתו שבתכם (ויקרא כג, לב). גם אני עניתי, כי זה הכתוב הוא על יום הכפורים לבדו […] אז השתבש הצדוקי. ואחר ימים בא אלי לאמר […] אז עניתי ואמרתי לו […] אז הלך בחמת רוחו על נפשו. והנה הוא שב אחר חדש אלי והוא שמח וטוב לב, בעבור שמצא: 'היום הזה יום בשורה הוא' (מ"ב ז, ט). ושם כתוב: וחכינו עד אור הבקר (שם). אז עניתי כאלו אין יום כי אם זה. והלא כתוב בתורה: 'ביום הכותי כל בכור' (במדבר ג, יג). ובחצי הלילה היתה מכת בכורים. רק פירוש יום על שני דרכים: האחד – ביום ובלילה. והשני, זמן ועת […] והזכרתי אלה הדברים, בעבור שיוכל האדם המבין לפרש הכתובים לטעמים רבים. על כן אנחנו צריכים בדברי כל המצוות לקבלה, ומסורת ותורה שבעל פה כאשר החלותי בספר הזה".
דבריו של ראב"ע והשבח הגדול ששיבח את הגאון רב סעדיה מלמדים אותנו שתי תובנות חשובות, כשיטה עקרונית בהעצמת האישיות התורנית שלנו ובביסוס דרכנו הרוחנית. ראשית, יש לשים לב שראב"ע לא נרתע מהתמודדות עם דעות יריבות, ואף ראה בכך אתגר מבדח ומעורר. אולם שנית, וחשוב מכך, ראב"ע ראה ערך חינוכי בהצגת הדעות היריבות, ולא נמנע מלהתמודד עימן בפומבי. הוא לא ביקש לטאטא את העמדה קראית מתחת לשטיח, והציג אותה כעמדה שראויה לדיון, הגם שהוא חולק עליה מכל וכל.
ואמנם, מצאנו אף בימינו אנו, מפיו של מי שהיה רבה הראשי של העדה הקראית בעבר, אליהו מרזוק (שאר בשרו של הקדוש סא"ל ד"ר משה מרזוק, מי שעמד בראש רשת הריגול למען מדינתנו במצרים, בפרשת "עסק הביש"), דברים כדלהלן:
"בניגוד לתפיסה המקובלת אצל הרבניים, לפיה נשים צריכות להדליק נרות שבת לפני כניסת השבת ולהשאירן דולקים במשך שעות ערב שבת, תוך הגדרת מעשה זה כמצווה – הרי שברור וידוע כי אין בתורה מצווה להדליק נרות שבת, ובוודאי שאין לברך על כך, ומי שמברך עושה עבֵירה גדולה, שהרי הוא מוסיף לתורה ולמצווֹתיה.
ידוע כי הברכה על הנר נוספה אצל הרבניים רק בסביבות המאה העשירית לספה"נ, כחלק מהמאבק ביהודים הקראים ובתנועה הקראית שאליה הצטרפו מאמינים רבים. ראיה לכך היא שאין במשנה ואפילו בתלמוד אין שום זכר לברכה על נרות שבת. גם הרבני סעדיה גאון אמר בסידורו "הרוב שלנו מברך עליו", כלומר לדעתו הברכה היא אינה חובה אלא רשות. מחקרים רבים הוכיחו כי "הברכה הותקנה בזמן הגאונים נגד הקראים" שאסרו באותם ימים השארת אש דולקת בשבת."
נקודה זו אכן התעוררה לדיון אצל רבותינו הפוסקים, וכבר התייחס אליה מרן הבית יוסף באורח חיים סימן רסג: "ומה שכתב רבינו (=בעל הטור) וכשידליק יברך. כלומר כדרך שמברכין על כל הדברים שחייב בהם מדברי סופרים". אולם, הטיעון בדברי הקראי כלל איננו ברור, ואכן יש מרבותינו שסוברים שתקנת הברכה נועדה להוציא מלב הטועים (מקורה בתשובת רב נטרונאי גאון סימן סו, שמנמק את הטעם בכך שההדלקה איננה רשות כי אם חובה; וראו אוצר הגאונים למסכת שבת עמ' 278), אך אין חולק על כך שכבר בימי התנאים היה מנהג וחובה הלכתית להדליק נרות שבת, כמבואר במשנה פרק שני ממסכת שבת. ולכן, מה הטעם בהוכחה שהברכה היא מאוחרת אם התקנה היא מוקדמת, ובוודאי שאין לה קשר לפולמוס כזה או אחר.
מכל מקום, סוגיה חשובה זו מלמדת אותנו טפח וטפחיים בדרכי ניהול שאלות ותמיהות רוחניות, והתמודדות עם דעות זרות להשקפת עולמה של תורת ישראל המסורה בידינו.
(ויקהל פקודי תשעג)