הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)בפרשה הקודמת קראנו על שלושה אותות, שהיה אמור משה לבצע באמצעות מטהו. באחד מהאותות משה התבקש להשליך את המטה ולהפכו לנחש ולאחר מכן לאחוז בזנבו ולהחזיר את המצב לקדמותו דהיינו הנחש יעלם וייהפך למטה. בפרשת השבוע אין אנו קוראים על מטה ונחש אלא על מטה ותנין. וכך נאמר: ' וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין …וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם'. בעוד שהתכנון המקורי היה שמטהו של משה ייהפך לנחש הרי, שמעתה לומדים אנו שמטה אהרן נהפך לתנין. האם מדובר בשינוי התכנית? הספורנו סבור, שמדובר בשני דברים שונים. משה נדרש לבצע 'אות' ואהרון נדרש לבצע 'מופת'. כאשר המטה נהפך לנחש זה הוגדר 'אות'. לעומת זאת, כאשר המטה נהפך לתנין זה הוגדר 'מופת': 'כי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין'. משה ואהרן הצטיידו בשתי משימות. האחת היא מופת, שמטרתה להראות מי הוא המשלח (הקב"ה) דהיינו שפרעה יידרש להאמין באל והשנייה, לעשות אות שמטרתו לחזק את מעמדו של השליח (משה, אהרן). הואיל ומדובר בקהלי יעד שונים ניתן להבין את ההבחנה שבין הנחש לתנין. במופת הראשון נהפך המטה לנחש כיוון שהאות (הנס) היה מיועד לעם ישראל. הנחש מזכיר לנו את הקללה שהגיעה לנחש הקדמוני. 'השפלה'-'על גחונך תלך'. תכונה זו משקפת את מצבם של עם ישראל באותה העת. מבני חורין זקופים וחסונים כמטה, הפך אותם פרעה למושפלים מיואשים, 'והם לא יאמינו לי' ומושלכים לארץ כנחש. הציווי שנצטווה משה 'שלח ידך ואחוז בזנבו..ויהי למטה' משמעותו, שתפקידו של משה הוא להחזיר את הגאווה הלאומית לבני ישראל את האמון של בני ישראל בעצמם 'להעמיד אותם על הרגליים' כזקיפותו של המטה. המופת השני נעשה על ידי אהרון ,כשהפך את המטה לתנין. התנין מסמל את הגאווה של פרעה ושל המצרים 'התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו' את התנין החי האימתני, מלך היאור.
ניתן להוסיף הסבר נוסף להתאמת הנחש לישראל והתנין לפרעה. בעיון בפסוקי המקרא מוצאים אנו את המונח תנין ככינוי לאויב של הקב"ה. לאורך כל התנ"ך ישנם פסוקים המתארים את הקב"ה מכריע את התנין – 'שברת ראשי תנינים על המים (תהילים עד, יג). התנין נתפש כבעל כוח 'התנינים הגדולים'. המיתולוגיה היוונית אף האמינה בכוחם הבלתי נשלט של התנינים. כנגד אמונה זו בא האות של הפיכת התנין למטה בידו של אהרן.
הנחש במקרא אינו האויב של הקב"ה אלא של האדם. 'ואיבה אשית בינך ובין האשה' (בראשית ג, טו) מתקיים מאבק מתמשך בין הנחש לאדם. הנחש הוא יצר הרע והוא מייצג את כוח הפיתוי. משמעות המופת למשה ולבני ישראל שונה לחלוטין מהמופת לפרעה. לעם ישראל מראים את ההשלכות של הפיתוי 'שלח ידך ואחוז בזנבו' (שמות ד, ד) הרי זה מקביל 'ואתה תמשול בו' (בראשית ד, ז) אל תירתע מיצר הרע אלא השתלט עליו תפוס בזנבו. או בלשון אחרת ניתן להבין את השלכת המטה כאיבוד שליטה ואז יופיע הנחש היינו יצר הרע. אולם אם נדע להתגבר ולאחוז בזנבו לקחת אחריות ולשלוט על הנחש המטה יהיה בידנו ונוכל להתגבר על המכשולים.
לפרעה צריך להוכיח את גדולת ה' על הטבע. לעם ישראל, שהם מאמינים בני מאמינים, להם צריך להראות את המאבק עם הנחש סמל הפיתוי ויצר הרע.
בדור שלנו זקוקים אנו לתנין ולנחש. ראוי שבתקופה שמעצימה את כוחותיו של האדם יראה האדם את התנין שנעלם והופך למטה היינו כפיפותה של האנושות החזקה בפני בורא עולם. זאת ועוד, המלחמה הבלתי פוסקת עם הנחש כמשפיע או כבעל תאוה מחנכת אותנו לעמוד כמטה זקוף ובלתי מתפשר מול תאוות העולם. יש לדעת לאחוז בזנבו של היצר ולהזדקף כמטה המסמל ישרות לב ויש להפיג משהו מהאגו שלנו המשול לתנין ולהכפיף את עצמנו למטה שמסמל יותר מכל את הזכירה לכך שהקב"ה נתן לנו את הכח לעשות את החיל הזה.
(וארא תשעד)
