מסה ומריבה

הרב ארי לנדא
לקראת סוף הפרשה התורה מספרת לנו את האירוע ב"מסה ומריבה". (פרק יז) "(א) וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: (ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה': (ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה … וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' …וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם … וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן:". עומדת השאלה מדוע הקב"ה מביא את עם ישראל לידי ניסיון כזה של צימאון במדבר? מסביר "אור החיים" בפירושו לתורה "וירב העם וגו'. פירוש והמריבה הוא שאמרו להם בדרך זה תנו לנו מים וכי משה יש לו מים לתת להם אין זה אלא מריבה … ויצמא שם וגו'. הנה הענין יוליד התימה למה יביאם ה' אל הנסיון הגדול הזה למות בצמא…. ונראה כי ה' ניסה אותם להדריכם לשאת עיניהם ולהתפלל לפני ה' כי זה עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש". נראה כי "אור החיים" שם לב להבדל בכתובים אשר יוצר שני שלבים בסיפור. בפס' א' לא כתוב כי העם צמא אלא רק כי " וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם", במילים אחרות כמות המים שהייתה לבני ישראל הייתה נמוכה מאד אך עדיין הם לא צמאו למים, למרות זאת הם רבו עם משה ותבעו ממנו בגסות מים, במקום לפנות אליו מתוך מקום של אמונה בה' שיבקש מה' מים כפי שהם קבלו קודם לכן מן ושלו והמתקת מי- מרה. ולכן "מנע מהם הנס עד שיתחננו למול קונם וישמע צעקתם". ז"א כאשר ראה ה' כי העם חסרי אמונה ולא הפנימו כי הכל בא מה', הוא עיכב את הגעת המים והביא אותם לצימאון ומתוך ההתמודדות הקשה הם למדו כי הכל בא ממנו והפנימו זאת. המעניין לראות כי ע"פ פסוקים ה'-ו' לא כל העם ראה את הנס שמשה מוציא מים מהסלע. אלא רק זקני ישראל היו איתו בצור בחורב (כביכול העם לא ראוי לראות נס), ומשם המים זרמו לרפידים לעם כדי שישתו. למעשה עולה כאן שאלה נוספת איך אותו עם עליו נאמר לאחר קריעת ים סוף (פרק יד) "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם … וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ:". אם הייתה להם כזאת אמונה אחרי קריעת ים סוף להיכן היא נעלמה זמן קצר לאחר מכן עד שהכתוב מציין "וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן:" להיכן אמונתם הגדולה נעלמה? מסביר הרב סולוביצ'יק בספרו ימי זכרון (עמ' 102) "בנוגע לערכים רוחניים- היסטוריים … כל קניין בערך רוחני המשאיר למקבל את הזכות לזנוח את הערך, להפר אותו….אין לו תוקף. נכסי רוח וחזון אינם נקנים לבעלים אלא לצמיתות ולדורי דורות, שלעולם לא יוכלו להשתחרר מהם." אם כן, מה קרה לעם ישראל שלפתע זנח את האמונה בה'? ממשיך הרב ואומר "החוויה של גילוי שכינה לעם ישראל…. שנקנתה לו בלי יסורים, לא הייתה אלא לשעתה. אבל חווית גילוי שכינה לישראל… שנקנתה לו ביסורים ובקרבנות, נהיתה לו לקניין עולם". ע"פ הרב סולוביצ'יק, בקריעת ים סוף עם ישראל היה פסיבי בנס, ולכן אין הוא מפנים את מדרגת האמונה הגבוהה שנוצרה בעקבות הנס. העם צריך לעבור ייסורים והתמודדות בכדי להגיע למדרגת אמונה שתופנם אצלו לדורות וזו כמובן הסיבה שה' מביא אותם לידי צימאון כי למעשה אלו הייסורים שיבנו את הקומה האמונית -הפנימית החזקה בעם.
(בשלח תשעד)