מערכת שבתוןאורי כהן/מר"ץ, מבשרת ירושלים
הדבר העשירי "לא תחמוד", מיוחד בפירוט הרב הן בפרשתנו והן בפרשת ואתחנן.
הדבר בולט ב'ואתחנן' במה שהתורה מוסיפה עוד פועל: 'לא תתאוה' ("לא תחמוד אשת רעך ולא תתאווה בית רעך" וכו'). התרגום מתייחס לשני הפעלים בשווה, ומשתמש בשני פעלים 'תחמיד' או 'תרגג' בהרבה מקומות בתורה. וכששני הפעלים בעברית סמוכים, מתרגם אונקלוס 'תחמוד=תחמיד' לעומת תתאווה=תרגג (עי' 'פרשגן' כאן ולבראשית ג,ו). ומו"ר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל דייק עפ"י השימוש בשני הפעלים שיש שני סוגי חמדה: האחד – הרצון להיות בעלים של חפץ שישנו בידי חברו, ולא מתוך שעינו צרה בשל חברו; והשני – מתוך שעינו צרה נובע הרצון שבידי חברו לא יהיה חפץ זה. התורה מלמדת אותנו לתעב את שני החסרונות.
ידועה שאלת הראב"ע: אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו? ותשובתו: אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'.
ומוסיף הספורנו: יהיה הדבר אצלך לנמנע גמור, כי הנמנע לא יחמדהו הטבע כלל, כענין "ולא יחמוד איש את ארצך" (להלן לד, כד). כי החמדה תגרום את הגזל, כענין עכן: "ואחמדם ואקחם" (יהושע ז, כא).
השאלה המתבקשת היא איך נעשה השכנוע הפנימי שלא לחמוד ולא להתאוות?
חמש הדברות שבלוח השני עוסקות ב'בין אדם לחברו', והנה התורה נוקטת בכולן לשון שלילה: "לא תרצח" ו"לא תנאף" וכו' (לעומת הדברות שבין אדם למקום שיש בהן בלשון שלילה: "לא יהיה"; "לא תשא"; ויש בלשון חיובית: "אנכי"; "זכור ושמור"; "כבד").
הלשון החיובית נמצאת בפרשת קדושים: "ואהבת לרעך כמוך". הדרך החינוכית היא לפתוח במה שממנו צריך להתרחק, ואח"כ להסביר במה להדבק. כך אמרו: "סור מרע ועשה טוב" (תהלים לד, טו); 'זהירות מביאה לידי זריזות' (ר' פנחס בן יאיר סוף סוטה, מסילת ישרים).
כשאדם אוהב באמת את חברו, הוא רוצה רק בטובתו. כמובן שלא עולה על דעתו לפגוע בחברו, אלא שגם למלא את שאיפתו על חשבון חברו לא עולה כלל על דעתו. ועם ישראל המצווה על אהבת כל אחד ואחד כמותו – מתוך ההכרה שכולנו 'נשמה אחת בגופים מחולקים' (כוזרי, חובת הלבבות ועוד) – מתרחק ממה שמזיק ופוגע באחיו-רעיו.
את הקטנים מחנכים בתחילה ל'סור מרע'; את הגדולים בהכרה והבנה – ב'עשה טוב'. ביציאת מצרים נחשבנו כקטנים, בתחילת הדרך לעלות ממ"ט שערי טומאת מצרים. בפרשת קדושים כבר התבגרנו והוכשרנו לקלוט ולהפנים את התביעה הגדולה "ואהבת".
תורתנו הקדושה מצווה ומחנכת אותנו לא רק למעשים טובים, אלא גם ובעיקר ל'לב טוב'. הדרישה הקשה ביותר מכל עשרת הדברות פונה אל הלב בעומק הכי גדול: "לא תחמוד". נקה את לבך לגמרי מכל מחשבה הפוגעת בזולתך; כפי שאנחנו פותחים בתפילה בכניסה לבית המדרש: 'וישמחו בי חברי ואשמח בהם'.
אנחנו מבקשים כמה פעמים בכל יום: 'שים שלום'; 'שלום רב…תשים'; ערך הבקשה מה' כפי מידת ההשתדלות שכל אחד עושה בעצמו למען השלום. הרצון האמתי להגיע עד עומק חדרי הלב, מאפשר לנו גם לבקש זיכוך שמימי,דד מאור פניך שנתת לנו במתן תורה, מ"אנכי" עד "לא תחמוד".
(יתרו תשעד)
