הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"והייתם נקיים": קודם לכתיבת הדברים הרצופים בזה אני מבקש להדגיש כי אין הם נוגעים לי ולרבנים רבים רבים הנמצאים במעמדי. אני לא עובד מדינה, ולא ממונה או ממומן על ידי שום גורם מוסמך, וממילא הדילמה המופיעה בדברים אינה בשום פנים כתב הגנה על זכויות שאני מבקש שיוענקו לי. לא בי אני עוסק, חס ושלום, אלא בחלק משמעותי מאוד בעולם הרבנות.
מעמדו של הרב רשמי הממונה על ידי המדינה הוא מורכב מאוד, ולמעשה נמשך לשלושה כיוונים. מחד גיסא, הוא שליחה של ההלכה, והחובה המוטלת עליו היא "לא תגורו מפני איש". הוא צריך להיות דובר נאמן של התורה, של ההלכה, של המוסר ושל המידות הטובות, כפי שהם התבררו לו מכוחה של תורת אמת, ואין לו אלא מוראה של התורה. זו לא רק חובתו החד-משמעית של הרב. זו צריכה להיות גם תביעת הקהילה ממנו. אין טעם ברבנים מ"טעם", ומדינת ישראל צריכה להיות מאושרת מכך שרבניה הם אנשים עצמאיים, שאין החרות התורנית שלהם מצומצמת. מאידך גיסא, הרבנים הרשמיים המקבלים את שכרם מהמדינה הם עובדי מדינה. כעובדי מדינה חלות עליהם חובות של מגבלות המינוי שהם התמנו לו. יסוד ההלכה היא "קבלת האומה", וכשם שכל קהילה ממנה עליה רב לאור הקבלה שהיא מקבלת על עצמה את הרב, גם למדינה מותר לקבוע באילו תחומים מותר לו להתערב ובאילו לא. הסתירה בין שני העקרונות המובאים לעיל סבוכה דיה, אולם היא מתעצמת עוד יותר בשל העובדה שהרב הוא רב נבחר על ידי גוף בוחר, ולא ממונה בדרך הרגילה של מינוי. כאדם נבחר על ידי הגוף הבוחר הנאמנות שלו לדרכו, והחרות שחייבים להעניק לו ורוצים להעניק לו גדולה יותר מאשר פקידי ממשל ממונים. זכות גדולה היא למדינה שרבניה עצמאיים ומביעים את דעתם האמיתית.
כרגיל, בדיון על הנושא הזו משווה מעמדו של הרב על ידי דוברים שונים, כל אחד לפי מה שהוא מבקש להוכיח, למעמדות אחרים, בלי להתייחס להבדלים. יש המשווים אותו למרצים באקדמיה כדי לטעון לחופש אקדמי אך שוכחים את אחד המרכיבים בדילמה – הוא עובד מדינה בניגוד להם, ויש לו גם מעמד של פוסק ולא רק של מרצה; יש המשווים אותו לשופטים, אך שוכחים שהוא נבחר ציבור בצורה מסוימת, ומאידך לגיסא שגם על השופט מוטל מוראו של המשפט בלבד; יש המשווים אותו לעובד מדינה המקבל משכורת מהמדינה, אך משכיחים את ההיבטים השונים. וכך אנו נותרים במערכת של כיפוף ידיים, שהסוגיה הכוללת לא נבחנת, והדברים מכוונים רק כדי לנצח – כל אחד לפי עמדתו.
אולם אפשר שהדבר יתנהל באופן שונה. במקום כיפוף ידיים ומערכת הכנעה הדדית, אפשר שכל אחד מהקשורים בנושא ידבר בשפה שתכיל את המציאות המורכבת הזו. גורמי משטר ושלטון לא יבקשו לצמצם בכוח החוק את האוטונומיה הרבנית; רבנים יהיו מודעים למציאות המורכבת הזו, ויקיימו את דברי חז"ל "כשם שמצווה לומר דברים הנשמעים כך מצווה שלא לומר דברים שאינם נשמעים"; הציבור יצפה מרבניו לומר את האמת התורנית שלהם, ובד בבד לא יאכוף חובת ציות לרבנים בשאלות פוליטיות מובהקות; במציאות מורכבת צריך להתנהל באופן עדין ולא כפיל בחנות של חרסינה. נכון יהיה אפוא כי יוזמות חקיקה להגבלת חרות הרב תוקפאנה; נכון יהיה כי רבנים לא יתעלמו מהעובדה שהציבור בחר בהם להיות גורם מאחד ולא גורם שהוא חלק מהמאבק הפוליטי; והקהילה הכלל ישראלית שחפצה ברובה המוחלט בזיהוי המורכב של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שהרבנות היא חלק ממנה, תזכה להארה ולהתרוממות רוח מעולמה של הרבנות, היודעת היטב את הדרך המורכבת בעולמה של תורה.
(תצווה תשעד)
