הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)ישיבות ההסדר – כשמן כן הן. הן הסדר. הן הסדר בין שתי משימות עילאיות שאנו מאמינים שחובה עלינו למלא את שתיהן. האחת – תלמוד תורה, שהוא גם חלק ממשימה לאומית עליונה, של בניין התורה והעולם בדרכה של התורה הנלמדת בישיבות המופלאות האלה; השניה – שותפות בשרות הצבאי, שראשיתה בחובה מוסרית פשוטה "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה", ואחריתה במצווה להילחץ לעזרת ישראל מיד צר.
לו היה אפשר, היינו מחויבים בשתי המשימות האלה במלואן. אלא שבשל העובדה שהמציאות צרה מלהכיל שתי אידיאות – כל שתי אידיאות – במלואן, נוצרה ההסדר האופטימאלי. הארכיטקטורה של ישיבות ההסדר היא ההצלחה הגדולה בשתי המשימות גם יחד. הן שותפות מרכזיות בבניין דור ציוני תורני, ובעולם היצירתי המופלא של תורה נוגעת בעולם הישיבות; הן שותפות מרכזיות בביטחון מדינת ישראל, בשרות הצבאי, ולצערנו הגדול גם בבתי הקברות הצבאיים. במבט לאחור, המסכם כחמישים שנים של קיומן, יכול להעיד כל מי שגם עולם התורה יקר לו וגם עולם השותפות בביטחון יקר לו על ההצלחה הגדולה של המפעל הזה. זכות גדולה היא לנציגות הפוליטית בתמיכה איתנה במסלול המיוחד הזה.
מובן מאליו כי אנחנו חייבים גם לתבוע מעצמנו. דווקא בשל העובדה שאנו מבוססים על האופטימום נתבע מאתנו לחתור באופן מתמיד אל המקסימום. חתירה זו מתחילה בכל קצה בנפרד. בשעה שאנו מגויסים לישיבות – חובה על כל אחד מאתנו ללמוד תורה במקסימום יכולתו, בהתמדה עילאית, באי-ניצול הישיבה לפסיכומטרי, בהתרחשות פנימית עמוקה ותוססת שמחדשת בתורה, בתיקון המידות ובעידון התפילה, ובכל מה שהישיבה מכוונת אליו – במלוא העוצמה ובמלוא הכוח. בני"ש שמתבטל פוגע פגיעות רבות – מפגיעה בחובת תלמוד תורה ובהתמסרות לה, ועד לפגיעה באמון שניתן לו על ידי הציבור, ולמעשה מעילה בזמן שהוא שוחרר משרות פעיל בצבא לצורכי לימוד; ובשעה שאנו מגויסים לשרות הפעיל – מוטל על כל אחד לחתור למיצוי מלא של כוחותיו ויכולתו כדי להיות החייל הטוב ביותר שהוא יכול להיות. לא זו בלבד, אלא שבשל העובדה שהוא בעל חוב לחברה הישראלית, הוא מתחייב במידה מסוימת להשיב את החוב בתשלומים – במילואים לאורך זמן.
לא זו בלבד, הצבא והישיבה מקרינים האחד על השני. השרות הצבאי אינו מנותק מהישיבה. להפך, בחור ישיבה ממשיך את הלימוד בישיבה לצבא. את העוצמות הרוחניות שצבר בישיבה – הוא בוחן בצבא ומממש אותן; הוא חי בצבא לאור צורת המידות שעיצב בישיבה; הוא מתפלל אחרת בצבא, אולם מכוחה של הישיבה וכדו'. הדבר נכון גם לכיוון ההפוך. הצבא הוא ניסיון חיים חדש: מפגש עם מעגלי חברה רחבים יותר ויציאה מהבועה הציונית דתית; מפגש עם המאמץ הפיזי ועם גופו של אדם; מפגש עם המשקל העצום של "בין אדם לחבירו". כשבחור חוזר לישיבה עם כל אלה, ומביא את מה שהטמיע בתוכו תוך כדי השרות הצבאי – הוא מעצים עוד יותר את הזכות הגדולה של שרותו שם. מכאן צומחת בשורה רוחנית לעם ישראל כולו.
השילוב בין תמיכה עוצמתית בפיתוחן של ישיבות ההסדר בד בבד עם תביעות שאנו מפנים כלפי עצמנו – הוא המפתח הנכון להתמודדות עם הסערה הזמנית שמתרחשת עכשיו. בעזרת ד', היא תעבור, ואנו נוכל לשוב לשתי המשימות הגדולות שלנו, תוך תיקון מתמיד והתמודדות מתמידה עם מה שאנו צריכים לעשות בעת הזו.
(ויקהל תשעד)
