ההסגר

פרשות תזריע ומצורע עוסקות במערכת ההולדה ובטומאת הצרעת. התורה מלמדת לא רק על נגעי-גוף אלא גם על נגעי-בגד ואפילו נגעי-בית–תופעות פלאיות, כימיות או פיזיקליות, הקשורות בצבע הבגדים ובקירות הבית. על הצרעת אמרו חז"ל כי היא פוגעת באדם המדבר לשון הרע (מצורע = מוציא רע). מלבד העונש שבהוצאתו אל מחוץ למחנה הדבר נועד גם למנוע הדבקות. על צרעת הבית נאמר בפרשה: " וַיְדַבֵּר ד' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר… וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם…" (ויקרא י”ד, ל"ג-ל"ה, ל"ז-ל"ט).
במדרש מתוארת המחלה כפועל יוצא של מערכת יחסים חברתית לוקה "…אומר אדם לחברו השאילני קב חיטים ואמר לו אין לי… אישה אומרת לחברתה השאילני נפה והיא אומרת אין לי… מה הקב"ה עושה? מגרה נגעים בתוך ביתו ומתוך שהוא מוציא את כליו הבריות רואות ואומרות: לא היה אומר אין לי כלום?! ראו כמה חיטים יש כאן" (ויק"ר י"ז י"ט). אחד המבקש לשמר לעצמו בלבד את שבידו, לא להכניס איש אליו הביתה, אף לא להוציא מכליו חוצה. כלוּא הוא בביתו-מבצרו. מה רפואתו של זה? ניתוץ ביתו והוצאתו – על כליו חוצה. צרעת הבתים מביאה את האדם חזרה אל תוך המחנה. הוא מוציא את תוכן ביתו ומראה אותו לחברה ממנה ניסה להתרחק. לאור הבחנה זו, הוסיף הרב יהודה שביב, שצרעת הבית – שלא כשאר צרעות – אינה נוהגת אלא בארץ ישראל, שכן רק בה יש חובה מיוחדת על היחיד לשתף עצמו עם הציבור. רק בה יש ערך סגולי לציבור, "שאין קרוי קהל אלא בן ארץ ישראל" (רמב"ם הלכות שגגות, י"ג, ב').
על פי חז"ל, כל פרשיית נגע הבית איננה אורכת יותר משלושה שבועות: שבוע ראשון להסגרת הבית, ואח"כ מובא הכהן להמשך אבחנה. ואז ישנן שלוש אפשרויות א. נרפא הנגע. ב. נשאר כמות שהיה – עמד בעינו. ג. התרחב – פשה בלשון התורה. אם נרפא הנגע, או דהה, מקום הנגע נקלף והבית מתחיל בהליך טהרה. אם נשאר כמות שהיה, הבית מוסגר שנית לשבוע נוסף, ולאחר שבוע, אם נשאר כמות שהיה או התרחב, מתחילים לפרק את האבנים הנגועות, ולהשליכן למקום שלא ייטמאו מהן, להשלים את חסרונן, ולטייח סביב להשלים את הקיר כיאות, ולהסגירו לשבוע האחרון. אם לאחר שבוע, מהטיוח חזרו סימני הנגע אל קיר הבית, יש להרוס את הבית כליל, ולפנות את ההריסות. אך אם לאחר טיוח הבית לא מצא הכהן סימני נגע, הבית מתחיל הליך טהרה קצר הדומה לתהליך טהרת המצורע ובסיומו הוא טהור לחלוטין.
כבר בספרות התנאים, יש הד לחובתו המוסרית או המשפטית של האדם להסתגר בביתו בשעה שיש דֶ בֶ ר בעיר, "תנו רבנן, דֶ בֶ ר בעיר – כַּנס רגליך, שנאמר 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר' (שמות, י"ב, כ"ב). …ואומר, 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה' (דברים ל"ב כ"ה). בהמשך הסוגיה נאמר שההנחיה ל"היסגר" בבית בשעה שדֶ בֶ ר משתולל בחוץ חלה בין ביום ובין בלילה: אפילו בשעה שהיושבים בבית חשים אימה, שכן הפסוק אומר 'ומחדרים אימה', עדיף להישאר בבית ולא לצאת חוצה לו. מפני ש"מחוץ תשכל חרב". והתלמוד מביא שהאמורא רבא, ב"עידן ריתחא", בזמן 'רתיחתו' של הדֶ בֶ ר, התעצמותו, היה סוגר את חלונות ביתו (בבא קמא ס' ע"ב).
הוראות רבות בדרכי התמודדות עם מגפות באו לעולם בעקבות "המוות השחור". אחת העצות הייתה לברוח מן העיר "…וכן נוהגים בארץ לומברדיא" [=צפון איטליה] (שו"ת מהרי"ל סי' נ'). ש"י עגנון בחיבורו ספר, סופר וסיפור, כותב משמו של אחיו הגדול של המהר"ל מפראג, "בימים הרעים ששלטה המגפה ומתה המשרתת שלו במגפה, וסגרו דלתות ביתו, והסגירו אותו ואת אנשי ביתו שני חדשים. נתבטלו הישיבות, ונתרבו התלאות". תיאור נוסף מתאר ש"י עגנון בספרו 'תמול שלשום', וזה לשונו "החג עבר, ועָרְבָה כל שמחה. הקדחת שדרכה לילך ולהזיק ברוב ימות השנה מזיקה והולכת. אין בית אשר אין שם חולה. עליה ניתווספה מחלת האינפלואנצא [=מעין שפעת]… מוטלים הם בבית החולה על מיטת החולה, ובשבת אדם הולך לבית הכנסת, מוציא את החיידקים הרעים מרשות היחיד לרשות הרבים. מוסיף עליהם המקווה. שיש מקוואות שממלאים אותם במים עכורים ואין מחליפים אותם אלא אחת לשני חדשים…".
ר' ישראל משקלוב מתלמידי הגר"א כותב, "במוצאי שנת תקפו (1826) ארעה מגיפה גדולה…והזהרתי את כולם שלא ייצאו החוצה, והשגתי הלוואות לכל אנשי הכולל את העניים שלא היה להם היכן להיות בהסגר, שלחתי אותם לפקיעין, ואכן ברוך ד' זכיתי להציל נפשות".
(תזריע מצורע תשפ)