כשאלוקים מתעקש

מחקרים הוכיחו שנחישות חשובה יותר להצלחה מאינטליגנציה. על פי התזה של "עקומת הפעמון" ניתן היה לצפות כי בעלי האינטליגנציה הגבוהה יגיעו להצלחות המשמעותיות ביותר – התברר שהתוצאות הפוכות. דווקא בעלי השאיפות הצליחו יותר. מדובר במחקר פורץ דרך, בו ניתן לראות במספרים את השפעת הנחישות להצליח בקריירה.

אחד המוטיבים החוזרים בהתנהלותו של פרעה הוא סירובו להיענות לדרישתו של ד' להוציא את עם ישראל ממצרים. בזמן שמשה יוצא לשליחותו מודיע לו ד' "ואני אחזק את ליבו" (שמות, ד’, כ”א). וכן, "ואני אקשה את לב פרעה" (שם, ז' ג'). פרעה הוא אב-טיפוס לעקשנות, שוב ושוב מסרב הוא לשמוע להפצרותיהם של משה ואהרון, כפי שמספרים הכתובים: "ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם" (שמות ז', י"ג). מה בין נחישות לעקשנות? הנחישות מבטאת חוזק ותעוזה. בלשון המודרנית המילה 'נחוש' היא בעלת משמעות חיובית, שמתארת אדם הדבק במשימה, ואינו נרתע מהתמודדות או קושי. תופעת הסרבנות-עקשנות מוגדרת כדפוס חוזר של חוסר ציות, עוינות והתנהגות מתנגדת המופנית כלפי דמויות סמכותיות. פרעה שוב ושוב מגלה עיקשות להיענות לדרישת ד' באמצעות משה, אלא שהגורם לאטימות זו נובע מצד שלישי, ד' מונע ממנו "ויחזק ד' את לב פרעה ולא שמע אליהם" (שם, ט' י"ב ). "כי אני הכבדתי את לבו" (שם, י', א'). ובלשון הרמב"ן "בשאלה אשר ישאלו הכל, אם ד' הקשה את ליבו מה פשעו?!"

הרמב"ן בפירושו הראשון מבאר שהכבדת הלב הייתה עונש לפרעה: "כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה, כאשר באו פסוקים רבים בתורה ובכתובים ולפי מעשיו הראשונים נידון" (שם, ז', י"ג). הרמב"ם הקדים את הרמב"ן בטעמו הראשון וכתב בהלכות תשובה שלפעמים שוללים מן האדם את הבחירה החופשית כעונש (פ"ו ה"ג). הרמב"ן הסכים באופן עקרוני עם הרמב"ם, אך לדעתו מניעת התשובה בכל עשר המכות אינה עונש על השעבוד. בחמש המכות הראשונות, שנאמר בהן "ויחזק לב פרעה", "ויכבד פרעה את לבו" הייתה לפרעה בחירה חופשית, אך משסירב לצו ד' – מנע ד' ממנו דרכי תשובה, ולכן הביטוי השולט במכות האחרונות הוא "ויחזק ה' את לב פרעה".

הרב יעקב מדן מבאר שהקשחת ליבו של פרעה אינה מעמידה למבחן את עיקרון הבחירה החופשית. גם לדעתו מקרה זה אינו מלמד על הכלל. את סיבת הקשחת הלב של פרעה הוא מסביר כחלק מתהליך של גאולה. משה ואהרן באו אל העם, סיפרו להם על ההתגלות בסנה ועשו לפניהם את האותות. אמונה חדשה ותקווה חדשה על האביב הקרוב החלו לפרוח בלבו של העם. אך מהר מאד מתברר שהגאולה הנסית הולכת בדרך עקלקלה. משה ואהרן עם מטותיהם ועם מופתיהם מגורשים מלפני פרעה פעם אחר פעם, ואף השעבוד רק הולך ומתגבר. הנה התברר לכולם, שיד חזקה בלא מדיניות תקיפה, אין בה כדי להצעיד את העם אל חרותו. משה ואהרן כעת מבינים זאת היטב. גם פרעה 'מבין' זאת, וזוהי הקשיית לבו, ד' מוותר לו פעם אחר פעם, ונותן לו הזדמנות לשוב. פרעה הסיק את המסקנה שלד' ניתן להבטיח ואין צורך לקיים. על כן ד' ניצל זאת כדי להתעלל בפרעה ולהראותו את כוחו פעם אחר פעם, אך מידת צדקו וטובו של ד' לא נפגמה כלל, ואף לא עקרון ההזדמנות שהוא נותן לרשע לשוב מרשעותו.

פרעה איננו הדמות היחידה המסרבת בעקשנות לקבל את עובדת סיום העבדות והיציאה ממצרים. מצטרפים אליו כל בני ישראל. על פרעה נאמר "ולא שמע", וכך גם על בני ישראל, "ולא שמעו…". יחד עם זאת, הרי שהם עושים זאת מתוך הקשרים כמעט מנוגדים. אך למול פרעה הסרבן-העקשן ובני ישראל העקשנים-המיואשים ניצבת דמות שלישית, עקשנית מכולם, הלוא היא דמותו של א-לוקים. דמות זו נזקקת לעקשנות בבחינת התמדה, נחרצות ותקיפות למול אלו שלא מאמינים בה, לא מקבלים את תכניותיה כאפשריות, לא מוכנים לייצג אותה, ושוב ושוב מערערים על תמונת העתיד אותה היא מציגה. כבר בפתיחת הפרשה מבטיח א-לוקים למשה "וארא אל אברהם…ואזכר את בריתי, לכן אמר לבני ישראל והוצאתי אתכם…והבאתי אתכם אל הארץ" (שם, ו', ב'-ח'). א-לוקים ממשיך בהתמדה עיקשת למגינת ליבם של העקשנים. התעקשותו של א-לוקים יש בה מסר לחולמים על עולם אחר. כל מי שמאמין שמציאות שונה היא בגדר האפשר, זקוקים לזן מסוים של עקשנות, זקוקים לדבקות עיקשת בחזון למול המתנגדים לשינוי מחד גיסא, והמיואשים מכדי להאמין מאידך גיסא. דמות הא-ל, כפי שזו מוצגת בפרשה, יוצאת אלינו, החולמים, בקריאה להתמדה עיקשת שהמחר יכול להיות שונה מהיום. בזכות קולות כמו אלו של נציגי הא-ל, אהרון ומשה, נוכל, אם נעז, לדמיין את החיים שמעבר לעבדות מצרים ואף להגיע לשם.

(וארא תשפ"ב)