מתחת לאף

היה זה לפני כשלוש וחצי שנים, כשנקלעתי לשבת בניו יורק והוזמנתי על ידי חבר חב"דניק לעשות איתו את השבת ב'קווינס', סמוך ונראה לאוהל אדמו"רי חב"ד השוכן כבוד ב"מונטיפיורי סמיטרי". השבת היתה בערב 'כינוס השלוחים העולמי', כך שנזדמנה לי חוויה נדירה לפגוש שלוחים מכל רחבי העולם, מאלסקה ומסין, מהקריביים ומתאילנד, אנשים שעזבו את המעטפת הקהילתית החמימה והלכו אל הלא נודע. בסעודת ליל שבת ישב איתנו שליח הרבי בהנובר שבגרמניה, הרב בני וולף. צעיר ונמרץ ומלא חן, ואחר כל כוסית "לחיים" הוא מספר עוד סיפורים של שליחות. לא דרשות ואידאולוגיות, אלא החיים עצמם, אתגרים יום יומיים של מי שחי עם משפחתו יום יום את השליחות. אין 'לא מתאים לי', 'לא נוח לי', הדלת פתוחה כשיהודי זקוק לך. הרי אתה שליח.
"הרבי דרש מאיתנו" כך הסביר לי. הוא מספר לי סיפור שנחרט בזכרוני, על שליח שהדליק נרות חנוכה במעמד נשיא ארה"ב בנר שלישי. תוך כדי האירוע הנשיא שואל אותו "למה לא להדליק את כל הנרות?". בשבריר שניה, במצב של לחץ, תוך כדי אירוע רשמי ומכובד, החליט השליח 'לזרום' עם הנשיא ולהדליק את כל הנרות. כשדיווח על כך, במקום 'טפיחה' על השכם שאל אותו הרבי: "איפה הגאון יעקב שלך?!"… (כאומר: מה עם קצת חוצפה יהודית…).
יצאתי מאותו מפגש נפעם, מהתודעה, מהרוח הגדולה, מאדם קורן מלא שמחה דווקא מתוך המודעות למחויבות הגדולה של התפקיד.
לכן אחזה בי צמרמורת כשראיתי את חיוכו ניבט אלי, מתוך ידיעה המבשרת על פטירתו מקורונה בליל שבת האחרונה.
הוא נקבר בהנובר, מקום שהפריח מבחינה רוחנית בעשר אצבעותיו. הוא ישראלי, אשתו ישראלית, אבל ההחלטה היתה ברורה: על אף שהמשפחה המורחבת בישראל, ולכאורה נוח יותר לחזור עם שמונה ילדים, השליחות תמשיך – ויהי מה. כמה מתאים למי שסיפר במשך שעות באותה השבת על המחויבות שבשליחות, שמשפחתו תחליט כך. לא יאומן.
השבת, מציינים בקהילות רבות את המודעות ל"שכול האזרחי", ביוזמת הוריה של דסי רבינוביץ' ז"ל, אותה נערה האצילית שנפטרה מסרטן והשאירה לנו השראה בדמות "עיגולים של שמחה".
מחלות, תאונות, לא עלינו, משאירות מסביבנו אלמנות ויתומים, הורים שכולים, וכאב שאין לו סוף. לעתים אנשים קרובים לנו מתכנסים "אחרי מות" יקיריהן אל השתיקה של "וידם אהרן". ואין זעקתם נשמעת.
חיים של שליחות אינם חייבים להיות משהו רשמי, בקצה העולם, לפעמים השליחות הגדולה נמצאת ממש לידינו, מתחת לאף. האפשרות שלנו לשים לב, לא יותר מכך, פשוט לשים לב לסובבים אותנו, להביא נחמה ועידוד בדמות חיבוק או מילה טובה, בדמות התעניינות כנה ואכפתיות, היא שליחות שכל צלם אנוש נושא בקרבו.
בידינו לתת לכל אדם הזקוק לכך – תחושה שהוא אינו לבד בעולם.
איך נפנה? לא תמיד זה נעים?
מזל שהרב בני ז"ל סיפר את הסיפור הזה: "איפה הגאון יעקב שלך?"
(אחרי מות קדושים תשפ)