הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')צילה הקודר של השואה מרחף מעל שמי המדינה, כפי שלא היה מאז הקמתה. מייד לאחר שמחת תורה פרחו הדימויים של התקפת הטרור של חמאס למאורעות השואה, והושמעה שוב ושוב האמירה, שלראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, ניצבו יהודים במצב של היעדר הגנה. מחבלי חמאס תוארו כנאצים, ואזרחים שהותקפו חשו חוסר אונים שכמותו לא ידענו זה שלושה דורות. בתקופה האחרונה עולים לכותרות גילויי שנאת ישראל בעולם. האווירה העוינת ותחושת הסכנה של יהודים בתפוצות, מושוות למגמה שהחלה להשתרר עם עליית הנאצים לשלטון.
אני מתנגד לכל השוואות לשואה, ולדעתי כל השוואה של רצח 6 מיליון לרצח 7 באוקטובר היא עוול היסטורי. השוואות שכאלה מגמדות את חומרתה של השואה ומכניסות אותה לזירה האנושית המוכרת ולעולם המלחמות "הנורמליות". בשואה התגלם רוע שאין לו אח ורע מבחינת המניעים והמגמות, ההיקפים והעוצמות, העקביות והשיטתיות. מבחינה זו צדק ניצול השואה, הסופר יחיאל די-נור (ק. צטניק), שבעדותו המפורסמת במשפט אייכמן הגדיר את אושוויץ כ"פלנטה אחרת".
עם זאת, מדובר בתופעה היסטורית שהתרחשה בעולמנו, ועל כן יש ממש גם בטענת המשורר דן פגיס, שיש סכנה בהגדרת אושוויץ כ"פלנטה אחרת", שכן חשוב להבין ולהבהיר שכדבריו: "הֵם בְּהֶחְלֵט / הָיוּ בְּנֵי-אָדָם: מַדִּים, מַגָּפַיִם… / הֵם נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם…". אם נתייחס אל השואה כאל אירוע שהתחולל בעולם אחר, היא תאבד את הרלוונטיות ואנו נאבד את האפשרות להסיק ממנה מסקנות.
בעקבות השואה עסקו הוגים רבים בשאלת התיאודיציה (הצדקת הא-ל), ושאלו: היכן היה א-לוהים בשואה? אחת הגישות החשובות, לדעתי, מצביעה על כך שה' לא אשם; האדם אשם! הא-ל ברא את האדם בצלמו, העניק לו חירות וחנן אותו בבחירה חופשית. כפי שהסביר הרב אליעזר ברקוביץ, לו היה א-לוהים מתערב בפעילות האדם, הוא היה מונע בכך את הרע, אבל היה מבטל בכך גם האפשרות של עשיית הטוב. החירות והאחריות הן עצם מהותו של האדם, והשימוש השלילי שהוא עושה בהן הוא המקור להרג והרס בעולם ולסבלם של חפים מפשע ("עמו אנוכי בצרה", עמ' 95). לפיכך, אין מקום לעסוק בעקבות השואה בהתחשבנות עם א-לוהים; החברה האנושית היא שצריכה לערוך חשבון נפש.
מבט זה מעקר את ההתבוססות בשאלה היכן היה א-לוהים בשואה ומבכר את השאלה: היכן היה האדם בשואה? שאלה זו איננה רק נכונה יותר במישור הפילוסופי, אלא היא אף משמעותית ומועילה יותר מבחינה קיומית. העיסוק בשאלה היכן היה הא-ל מביא בהכרח להצבת סיבות ומטרות לשואה, ואלה לעולם לא יניחו את הדעת ולא יספקו מזור לבעיה התיאולוגית שאין אנו מסוגלים לפתור. ההתמקדות בהתנהגות החברה האנושית, לעומת זאת, עשויה לעורר חשבון נפש ולעודד פעולות שעשויות למנוע קטסטרופות בעתיד.
לו א-לוהים היה מתערב בפעילות האדם, הוא היה מונע בכך את הרע, אבל היה מבטל בכך גם האפשרות של עשיית הטוב
התקפת הטרור שחווינו בשמחת תורה אכן עוררה חשבון נפש אצל כל אזרח בישראל, אולם כמו התפתחות המלחמה, שהחלה בסערה ועתה מדשדשת, גם השתנות החברה הישראלית לטובה החלה בתנופה וכיום נסדקת. אסור לתת ללב לשכוח, ואסור לתת למסקנות לשקוע!
עריכת חשבון נפש והסקת מסקנות מחייבות ביותר בעלי תפקידים מנהיגותיים. על כך מלמדת גם פרשתנו. היא פותחת באזכור מות שני בני אהרון, וזאת בפרשייה שכל עניינה הוא עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. מה הקשר בין שני הנושאים? חז"ל הסבירו זאת בכך שמות נדב ואביהו בהקריבם אש זרה במקום המקודש ביותר, אמור להזכיר ולהזהיר את הכהן הגדול הבא לבצע את עבודת יום הכיפורים, שעליו להישמר לנפשו מכל סטייה קלה.
ככל שהאדם נמצא בתפקיד רם יותר, וסמכויותיו הציבוריות רחבות יותר, כך מידת האחריות וחובת הזהירות שהוא נושא על כתפיו מחייבות יותר. להיות כהן גדול זה לא רק מעמד וכבוד, אלא זה תפקיד תובעני ומחייב. בשביל הכבוד עליו לעבוד ואסור לו בשום אופן למעוד. על העומד בראש המערכת להפנים את העובדה שנתינת הקטורת על האש היא עבורו "משחק באש". לפיכך, הכהן הגדול לומד תחילה בשקידה ובשקיקה, בתיאוריה ובהתנסות פעילה, כיצד עליו לבצע את עבודתו בקדושה, כדי שלא יוכל לומר "לא הבנתי" או "לא קיבלתי מידע", ועל מנת להבטיח שלא יתרשל ולא ייכשל. עריכת חשבון נפש והסקת מסקנות הן עניין מרכזי ביום הכיפורים, והן עניין מרכזי בעקבות כישלונות כואבים כמו מותם של כוהנים, וכמו רציחתם של יהודים.
