הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)"כל ילד בא עם הברכה (כלומר, הפרנסה) שלו", כך גורסת האמרה הרווחת. משפט זה נועד להצדיק את ריבוי הילודה גם בקרב משפחות אשר הפרוטה אינה מצויה בכיסן. מתוך אמונה תמימה שהפרנסה תישלח משמים כל עוד אנחנו נקיים את חובתנו בעולם הזה, משפחות רבות מרשות לעצמן למצות את תום את הפוטנציאל הביולוגי של גוף האישה ולהביא כמות ילדים שאינה פרופורציונאלית לכוח ההשתכרות שלהן.
יש להודות שתפישה זו הייתה נכונה עד לא מכבר. טרם התפתחותה של הרפואה המודרנית, רבים מהיילודים לא היו שורדים את שנותיהם הראשונות. אישה הייתה יכולה ללדת מספר דו-ספרתי של ילדים ולבסוף להישאר עם בודדים בלבד. לכן כל נושא הבאת ילדים לעולם היה כרוך בחוסר ודאות. ממילא, הגישה שרווחה הייתה להביא כמה שיותר ילדים, כדי שלבסוף יישארו לפחות כמה.
אך בעידן הרפואה המודרנית, רוב ככל היילודים חיים, ומשפחה שלא תפעיל חסמים על הילודה תימצא עצמה לבסוף עם מספר דו-ספרתי של ילדים. כמובן שמי שיש לו את כוח ההשתכרות, ואת הכוחות הגופניים והנפשיים לגדל משפחה שכזו, אשריו ואשרי חלקו. ילדים זה שמחה, ומשפחה גדולה היא ברכה. אבל כמה הורים באמת מסוגלים לכך? ועוד לא דברנו על טובת הילדים – האם במצב כזה יש להורים את היכולת להעניק לכל ילד את מה שהוא זקוק לו לצורך התפתחותו?
כל זאת אמור לגבי מספר הילדים הכללי במשפחה. מבחינה הלכתית, שאלה זו בהרבה פחות "כבדה" מהשאלה שמטרידה הרבה זוגות צעירים שהתחתנו. האם חובה עליהם להביא ישר ילדים לעולם או שמא מותר להם להתעכב עם קיום מצוות 'פרו ורבו'? ואם מותר להם להתעכב, לכמה זמן מוגבל העיכוב, ומהם המניעים שיכולים להצדיק עיכוב זה?
לשאלות אלו נייחד את הרשימות הקרובות. מפאת קוצר היריעה לא נוכל לצלול כבר כעת אל המקורות ואסתפק בהקדמה עקרונית אחת החשובה להבנת הנושא. מצוות פרו ורבו שונה מכל שאר מצוות התורה, באשר היא איננה תלויה באופן בלעדי באדם. כידוע, שלושה שותפים יש באדם (הקב"ה, אביו ואמו), ומפתח של לידה נשאר בידי שמים (בבלי תענית ב, א). לפיכך, יכול אדם להשתדל מאד ולנסות בכל כוחו לקיים פריה ורביה, אך בסופו של דבר לא יצליח להביא ילדים לעולם. כמובן שאין בידו עוון, אבל גם את המצווה לא קיים.
אך בכך לא די. יכול אדם כן להביא ילדים לעולם, ובכל זאת לא להצליח לקיים את המצווה. כידוע, להלכה נפסק שכדי לקיים מצוות פריה ורביה צריך להביא (לפחות) בן ובת. גדר זה גורם לכך, שגם אם אדם הוליד מספר רב של ילדים, אך כולם מאותו המין, לא קיים את המצווה. יתירה מזאת, גם אם אדם כן הצליח להביא בן ובת לעולם – אם ח"ו הם לא יחיו לאורך זמן או שלא יולידו ילדים אחריהם, גם אז לא קיים האדם מצוות פריה ורביה.
נמצא, שמבחינה הלכתית, לאדם ישנה השפעה מאד מוגבלת על הצלחתו לקיים את המצווה ואילו חלק גדול ממנה נמסר בידי שמים. להכרה זו חשיבות גדולה, שכן מצד אחד, היא עלולה לעורר באדם תחושות של לחץ וחוסר אונים, מה שיוביל לניסיון בלתי פוסק להשלים את המצווה במלואה. אבל מצד שני – וזו הגישה הראויה לענ"ד – עובדה זו עשויה דווקא להוביל לתחושה הפוכה, תחושה של שחרור והקלה. ההכרה שחלק גדול ממצווה מסור בידי שמים, אמורה להרגיע אותנו במרוץ אחר הילודה. לא הכל, אם לא הרוב, כלל לא תלוי בנו, ולכן גם למאמצים שלנו יש גבולות. מי שיפנים זאת, ייווצר אצלו מרחב נשימה, מרחב שיאפשר להכניס לתוכו שיקולים שונים ומגוונים הנוגעים לשאלת תכנון משפחה.
על מקומם של שיקולים אלה במקרים השונים נדון ברשימה הבאה.
(דברים תשעז)
