הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)לא תשכח את חטאי עמלק, אך תשכח את חטאי עמך. תמחה את זכר עמלק, ותאהב את זרע ישראל. נשכח, ונסלח. נמצא גשר לתיקון, לאחווה, לכלל ישראל, לכנסת ישראל, למלכות ה' בעולם.
פרשת כי תצא מסתיימת בצו הא-להי המהדהד, התובע מאתנו לעקור את עמלק כליל, ולא להניח לזכרון עוולותיו לסוף מעמנו. המלים הללו משלימות את המסגרת בה פותחת פרשיית עמלק: "זכור"! זכור ואל תשכח הן שתי מצוות שדורשות חריתה עמוקה בנפש הישראלית, כנגד המציאות העמלקית שהחריבה אותנו, ושככל הנראה מאיימת להחריב אותנו בכל דור.
באופן מסורתי אנו קוראים פרשה זו בימי חודש אלול, וסוגיית הזכרון והשכחה צפה ועולה בזמנים אלה, והיא מעוררת בנו מחשבות ותהיות. כידוע, גם בראש השנה אנו מברכים את ברכת הזכרונות, ומעלים על נס את הזכרון הא-להי שאיפשר להוציא את נח מהתיבה, להוציא את ישראל ממצרים ולדאוג לזכות אבות עבורנו בכל הזדמנות. מנגד, אנו מצפים מהקב"ה שבימים אלה "יחרוג" קצת ממנהגו, וישתמש במנגנון של – שכחה. הפיוט הנודע "אדון הסליחות" מחדד תחושה זו. בצד הצגת הקב"ה כיודע כל, זוכר כל, בוחן הכל מגלה הכל, ועוד ועוד, הפזמון תובע תביעה חצופה: "חטאנו לפניך – רחם עלינו". מה הקשר הלוגי בין תחילת הפזמון לסופו? הלא בעטיו של החטא הקב"ה אמור לא למחול לנו, ח"ו להפרע מאתנו, אם כן מדוע מזכיר הפייטן את החטא לפני בקשת המחילה?
זהו סודו של פיוט עמוק זה. בני האדם חוטאים, ואינם מתכחשים למציאות זו. ההכרה באפסיותנו, ובשלמותו וגדלותו של הקב"ה – היא זו שמאפשרת לנו "להתחצף" לפניו יתברך, ולתבוע מחילה גם אם אנו מלאים וגדושים בעוונות.
ר' משה קורדובירו (בתומר דבורה) לימדנו שאין חוצפה גדולה מאשר לבקש מהקב"ה להתנהג במידות שאנו בני האדם, השפלים והעכורים, איננו מאמצים בעצמנו. שוו לעצמכם את האדם הנבער והמכוער המבקש מהקב"ה שיסלח לו על כל חטאיו, אך כשהוא רואה את שכנו, עימו הוא מסוכסך, הוא מצהיר בריש גלי: "לא נשכח ולא נסלח"! דומה הדבר למי שנהנה ממנעמי מדינה כלשהי, מפרנס את מוסדותיו מתקציביה, שולח את בניו ללמוד בנחת ומתעלם מחובת ההגנה עליה בניגוד לפסיקת הרמב"ם על אודות מלחמת מצווה, ומלמד ומעביר שיעורים וספרים על הרמב"ם במדינה זו, ומגדף את המדינה היקרה הזו תחת כל עץ רענן. קורא להקמתה רשעות, ומשמיץ את כל סמלי שלטונה.
אולי דומה הדבר למי שניצל את טוב ליבו של הפייטן עלום השם שחיבר את שורות אדון הסליחות, שיר על "שכחה" א-להית שכל כולה מרוכזת באהבת ישראל, והצמיד לו מילות בלע נבזיות על אלה שמוסרים נפשם על הגנתו יום ולילה.
מה יכול לגרום לקהות רגשית כזו אל מול שפע הא-ל הגדול והנורא השופע עלינו בכל יום ויום, ובכל שעה ושעה? איזה שיבוש יכול לחולל שנאה עצמית ושנאת ישראל כה תהומית? מה יכול לגרום לפלוני, שתרם תרומה דלה כל כך לבטחון המדינה ויושביה, שמפיץ בה הזיות כזב והבלים שקריים על משיחים שאינם (ועוד קורא לעצמו מציל העם והארץ), לתקוף את אלה שמסרו את חייהם על שלומם של ישראל? איך יתכן שאדם שבמהלך חייו הקים ופיקד על יחידה שהצילה מאות ואלפי יהודים ממוות, שחירף נפשו וכילה את כוחותיו והקריב את רווחתו ורווחת משפחתו למען בטחוננו יזכה לתארים כדוגמת "עוכר ישראל", "רשע"? המציל נפש אחת (מישראל או לא, אך כאן מדובר על נפשות מישראל) הרי הוא כאילו קיים עולם מלא. כמה עולמות מלאים נזקפים לזכותו של פלוני זה או אחר בבית דין של מעלה, ובא לו זה שיודע דעת עליון, שיודע איזה מת יחיה, וכיצד יקום, וכיצד ימלוך, ומתי יקום, ומיהו ומהו (ועוד כהנה וכהנה הבלים שהרמב"ם מגנה את מי שעוסק בהם, ורואה בו חולה שגעון) ומגדף אותו בפני כלל ישראל! אוי לאותה בושה, ומי לא יירא מיום דין.
אני ירא על כל הפעמים שתקפתי בגלוי ובסתר גדולים מישראל, בין גדולים בתורה וביראת שמיים, ובין גדולים במעש. על כך שזכרתי להם עיוות אחרית ימיהם, ולא זכרתי לזקוף לזכותם את צעירותם ומסירות נפשם. על בניינם מחלתי ועל חורבנם חגגתי. אני בוש על כל הפעמים שהעליתי בדעתי מחשבת כפירה, נגד קדושי עליון וגדולי עולם, עזרא הסופר ונחמיה, ר' עקיבא וחבריו, הרמב"ם, הרמב"ן, רמח"ל, הבעש"ט, הגר"א, בעל התניא, הראי"ה קוק – וחשבתי שמעשה הגאולה של ישראל בארצם איננו כמו שציפיתי. אני הקטן העזתי פניי והיססתי: האמנם מעשה ה' לפניי? ועל כך אני נכלם. לא למדתי מרבותיי להודות על הטוב ועל השפע, ולמחול על הקושי ועל הבלבול.
איך תלמידי הבעש"ט ובעל התניא השתבשו כל כך עד כדי חוסר יכולת לראות את הנקודה הטובה המחייה כל יהודי, לראות בו אור, להתעלם מהחשיכה, לחבק ולאהוב אותו, להתקרב אליו ולהתגבר באהבתם אליו, גם אם הוא איננו מחזיר אהבה במבט ראשון? איה אומנותם של אבותיכם? למה על שכחה של הזולת את עקרונותיהם אתם מסרבים למחול, ועל נטישת כל ערך של קדושה שחונכתם עליו אתם ששים וחוגגים?
לקראת יום המלכת מלך מלכי המלכים הקב"ה, אני גאה להיות ממלכתי. אני שמח בממלכת ה', חפץ ביקרת המלך, וגאה במלכות ה' בעולם, היא כנסת ישראל בארצו, היא מדינת ישראל, על כל הטוב שהיא תרמה ותתרום לעם היהודי. אני גם מבין שאני אחראי על כסא ה' בעולם. הקב"ה לימדני ששמו איננו שלם וכסאו לא שלם עד אשר עמלק, המפלג את ישראל ומזנב בנחשלים שבו, שקורא להם בשמות גנאי ומוציא אותם מן הכלל, לא יימחה. יהי רצון שלקראת ימי הרחמים והסליחות נדע לעקור את העמלק שבקרבנו, ולגלות את הנקודה הטובה שבנו, בכל אחד ואחד מאתנו. גם המגדפים אהובים, וגם המגודפים אהובים. גם הלוחמים בעד כל רגב (ואני ביניהם) אהובים לפני המקום, וגם אלה שלא השכילו להעריך את קדושת הארץ. על חטא כזה או אחר הקב"ה מוחל. על חטא של שנאת ישראל, של פילוג העם והכפשת חלקים ממנו – על כך קשה המחילה.
אדון הסליחות, בוחן לבבות, גולה עמוקות ודובר צדקות – חטאנו לפניך, בחטאים קשים ונוראים, אנא – רחם עלינו.
(כי תצא תשסח)
