"שתדעי לך שאני ממש, אבל ממש, מתנגד לליצנות הזאת – לנסוע לאומן לראש השנה! זה כמו עבודה זרה!" אלה היו מילותיו של אדם שאני מכירה בערך (שלום-שלום מהשכונה ומבית הכנסת) שטרח לחצות את כל עזרת הגברים, לפתוח את וילון המחיצה, לגשת אליי ולהטיח בי את משנתו הסדורה.
האפיזודה הנ"ל התרחשה בראש השנה שלפני כמה שנים, כשבעקבות נסיעתם הבלתי נמנעת של חמשת בנינו, מלך נקט צעד אחראי ומתבקש והצטרף אליהם. בלתי נמנעת כי לכו תתווכחו עם חמישה גברברים דעתנים שרכשו כרטיסי טיסה וסידרו לעצמם מקומות לינה ללא מגע יד הורים.
אני מודה שגם אחרי שביקרתי שם, גם אחרי אינספור ויכוחים עם הבנים שלי (מה, אין מספיק קברי צדיקים בארץ?), גם אחרי שניסו להסביר לי לאט וברור למה כל כך חשוב להגיע לאומן בראש השנה (ממלא אותנו לכל השנה, הקרבה לצדיק, הקדושה, אי אפשר להסביר את זה אם את לא מתחברת), אני לא מצליחה להרגיש דבר וחצי דבר ביחס לסצנה.
באותה שנה, כשמלך חזר משם, היה בעיניו זיק של שמחה מיוחדת. לא יודעת להסביר אותו. כלומר מלך הוא אדם בסך הכל שמח, העיניים שלו מחייכות גם בלי אומן. אבל כששאלתי אותו מה היה כל כך מיוחד, הוא בעיקר דיבר על החוויה הגדולה של אלפי אנשים שמתפללים יחד בדבקות.

הבנים גדלו מאז, חלקם כבר נשואים, ממשיכים לנסוע – באישור (שלא לומר בעידוד) נשותיהם הצדיקות. אני ממשיכה לא להבין. אבל נראה לי שבאותה שנה הליווי ההורי של מלך עשה לבנים שלנו משהו, הבהיר להם שלא משנה כמה מופרכות יהיו הבחירות שלהם, אבא תמיד יהיה שם בשבילם, לעולם ילווה אותם לאן שצריך, ישתדל שחלילה לא יקרה להם משהו רע.
נדמה לי שזהו מסר עמוק שאפשר להשליך על הקשר עם אבינו שבשמיים – לא משנה מה אנחנו עושים, כמה עקומות המחשבות שלנו, הבחירות שלנו, כמה שטויות נעשה, לאילו פינות נידחק, השם שם בשבילנו.
הלוואי שהייתה לי ראייה צלולה יותר, הלוואי שידעתי מה הכי נכון. תודו שהתפיסה לפיה אנחנו אף פעם לא נטושים ואבודים נותנת כוחות, עוטפת אותנו בשכבת הגנה מהסוג המשובח, מעניקה לנו אומץ לעבור את מסע החיים בביטחון משחרר, לנסות, לחקור, להגיע. שנה טובה!
