אופיר סעדון, עו"ד, הרבפנייתו של משה לעם ישראל בקריאה "אתם ניצבים" מעוררת קושי מסוים. לא אחת עושה התורה שימוש במונח זה ואולם שימוש זה הינו שלילי באופיו. בשליחותו הראשונה של משה אל פרעה מקשה פרעה את ליבו ומצווה על שוטריו שלא ליתן תבן וקש לבני ישראל. בצאת משה מלפני פרעה מועלית כנגד משה טרוניא כבדה על כך שגרם לפגיעה בעמו: וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יְקֹוָק עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ (שמות ה', כ' – כ"א).
מי היו אותם אנשים שקצרה נפשם בראותם את קושי השעבוד ובהתעלמם מתהליך הגאולה בו החל האל לגאול את עמו? תשובה לשאלה זו מוצאים אנו במסכת נדרים סד: אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: כל מקום שנאמר נצים ונצבים – אינן אלא דתן ואבירם! ובאופן בוטה יותר מוצאים אנו בשמות רבה (פרשה ה') ויפגעו בהן שוטרי ישראל כשהיו יוצאין מלפני פרעה, מהו נצבים, אמרו רבותינו ז"ל דתן ואבירם היו עמהן שכתוב בהן (במדבר טז) ודתן ואבירם יצאו נצבים, התחילו מחרפין ומגדפין כלפי משה ואהרן.
דתן ואבירם מחרפין ומגדפין היו. בעדתו של קורח היו והיצו על משה ואהרון למאמר התורה (במדבר ט"ז, כ"ז) וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם: ומפרשה זו למדו חז"ל בבניין אב כי בכל מקום בו נאמר בתורה ניצים או ניצבים רמזה התורה לצמד מחרפים ומגדפים אלה. פרשה נוספת בה הוזכרו דתן ואבירם בדרך של רמז הינה פרשת הניצים ביניהם ביקש משה להפריד בראותו אותם מריבים איש עם רעהו.
השאלה המתעוררת היא, כמובן, מדוע אומר משה לכל עדת בני ישראל "אתם ניצבים" אחר שלשון זה הופרש בתורה לחירוף וגידוף?
מרד בהנהגה
דומה כי עיון בשלוש פרשיות אלה בהן נזכרו הניצים והניצבים מלמד על מכנה משותף ביניהן. בכל אחת מפרשיות אלו חטאו דתן ואבירם מתוך אותו מניע, מרד בהנהגה.
בשעה שביקש משה להפריד בין הניצים אמרו הרשע: מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ קריאת התגר כנגד משה היתה קריאת תגר כנגד הסמכות אותה ביקש משה לעצמו. אנו מבקשים לחיות את חיינו בלא מנהיג שיצווה עלינו כיצד לנהוג. באופן דומה הצטרפותם של דתן ואבירם לעדת קרח המשיכה את המרד בהנהגה עליו הכריז קרח: וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: ולבסוף התרסתם של דתן ואבירם כנגד משה ביציאתו מעם פרעה מלמדת כי אין הם חפצים בכל הנהגה באשר היא אף אם תוציאם מעבדות לחירות.
על שום מה ולמה מתנגדים דתן ואבירם להנהגה ולסמכות? מקובלים אנו ממרן הרב קוק זצ"ל כי אין בעולם רע ללא טוב וכי אם יש לרע קיום הרי זה רק בזכות גרעין הטוב הנמצא בו. ובכן מהו גרעין הטוב שיש במרידה בשררה?
הפרט מול הכלל
התשובה הראשונה לשאלתנו טמונה במערכת היחסים שבין הפרט לכלל. כל ציבור מורכב מאוסף של פרטים. אוסף פרטים זה בוחר לו מסגרת בה מנוהלים חייו אשר על פי רוב בו יש בה תועלת רבה לכל אחד מן הפרטים. וכמו שלמדנו באבות (פ"ג מ"ב) רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. ואולם בכמה צמתי הכרעה יש וניצב לו היחיד מתחת לגלגלי החברה וכורע תחת הנטל. לא אחת טובת הכלל על חשבון טובת הפרט באה.
המנהיג, מתוקף תפקידו, נדרש להעדיף את טובת הכלל על פני טובת הפרט. לשם כך מינהו הכלל ונתן לו שררה. ההתנגדות למנהיג הינה בראש ובראשונה התנגדות לפגיעה באינדיבידואל. לא בכדי עשתה התורה שימוש במונח "ניצבים" בכדי לתאר את דתן ואבירם. מונח זה מתאר עימות בין הפרט לבין הכלל על דרך: וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה (בראשית פרק ל"ז פס' ז'). אלומתו של יוסף נפרדת לה משאר האלומות ובונה לה במה לעצמה. אין היא מתבטלת בפני כלל האלומות אלא מדגישה את עצמאותה וחירותה. כך דרכם של דתן ואבירם שהם מעדיפים את טובת הפרט על פני טובת הכלל אשר הם חלק ממנו. חטאם של נדב ואביהו אינו נובע, איפוא, מערך שלילי אלא מהעצמת ערך חיובי (חשיבותו של הפרט) באופן שהופך אותו למעוות (העדפת הפרט באופן מוחלט על פני הכלל).
כל קהל עדת ישראל ניצבים
טרם נפרד משה מבני ישראל מכריז משה כי עם ישראל הופך לעם ביום זה: לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם. מיוחדותו של יום זה נובעת ככל הנראה מן האחריות המשותפת והערבות ההדדית הבאות לידי ביטוי בפסוק הַנִּסְתָּרֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם.
ייתכן ולאור מעמדו המיוחד של יום זה ניתן להסביר מדוע עושה משה רבינו שימוש בלשון ניצבים. בשעה שנכרתת הברית והופכים ישראל מיחידים לעם חרד משה לזהותו של כל יחיד ויחיד. חשיבותה של המסגרת וחשיבותה של האחריות ההדדית רבה היא ואולם אין בחשיבות זו כדי להמעיט מחשיבותו של הפרט. דווקא במועד זה חשוב לחזק בליבו של כל איש ישראל את התחושה כי אחד הוא ומיוחד וכי המסגרת החדשה הנוצרת בעת כריתת הברית אין בה כדי לפגוע במיוחדות זו. גם מכאן ואילך עליו להמשיך ולטפח את אישיותו ואף אם לעיתים נדרש הוא להקריב משהו ממנה לטובת הכלל אין בכך כדי לפגוע בעצם קיומה של אישיות זו.
יתר על כן, אישיותו של היחיד מהווה מנוף למהפכות בעלות משמעויות מרחיקות לכת אשר נעשו בעולמה של ההלכה ללא כל ציווי חיצוני. במשך הדורות קמו בעמנו ענקי רוח אשר פעלו בלהט פנימי רב לכינון מחדש של סדרי בראשית וזאת ללא שהצטוו על כך ועל אף התנגדות קשה מצד שלומי אמוני ישראל. רבן יוחנן בן זכאי אשר בהצילו את יבנה וחכמיה הציל את עולם התורה, רבי יהודה הנשיא, אשר בכתיבתו את התורה שבעל פה (אשר עד לימיו נאסרה כתיבתה) הפיח בה רוח חיים, הרמב"ם אשר ערך את התורה מחדש וכתב את משנה התורה ללא הסכמת חכמי דורו ועוד רבים אחרים עיצבו במו ידיהם את תרבותו של עמנו.
השימוש בלשון ניצבים, השמורה דרך קבע לדתן ואבירם, ללמדנו בא כי גרעין של אמת וקמצוץ של טוב יש בה, בכל זאת, במרידה בסמכות. הפניה לעם ישראל בלשון זה מסר יש בה כי עליהם ליטול משהו מאותה מרידה ולהפנים אותו לאישיותם שלהם. ביום זה, בו כורת משה את הברית בין העם לבין עצמו ובין העם לבין אלוהיו, מדגיש משה גם את מעמדו של היחיד לפני ה'. לפיכך גם פנייתו היא לכל יחיד ויחיד באשר הוא: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ:
(נצבים וילך תשסח)
