שכינה שרויה ביניהם

ר' חלפתא איש כפר חנניה, מתאר במשנת אבות (ג, ו) את סדרי השראת השכינה בעם ישראל:
"רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר:
עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר (תהלים פ"ב) 'א-להים נצב בעדת א-ל'.
ומנין אפילו חמשה? שנאמר (עמוס ט') 'ואגודתו על ארץ יסדה'.
ומנין אפילו שלשה? שנאמר 'בקרב א-להים ישפוט'.
ומנין אפילו שנים? שנאמר (מלאכי ג') 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגו' '. ומנין אפילו אחד? שנאמר (שמות כ') 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך' ".
לכאורה דבריו של ר' חלפתא תמוהים, שהרי אם, בסופו של דבר, אף על אדם אחד שיושב ועוסק בתורה שורה שכינה, מדוע יש צורך לפתוח בעשרה אנשים, ולאחר מכן חמשה, שלושה ושניים? זאת ועוד, מה יתרון יש לעשרה אלה על פני האחד הבודד שעוסק בתורה?
זכינו ששאלות אלה עלו בגמרא עצמה, בדיון על ברייתא דומה לזו שמובאת כאן (בבלי ברכות ו, א; תרגום משלי):
"וכי מאחר שאפילו אחד – על שניים יש לשאול? (עונה הגמרא) שניים נכתבים דבריהם בספר הזכרונות, אחד לא נכתבות מילותיו בספר הזכרונות. וכי מאחר שאפילו שניים – על שלושה יש לשאול? מה היית אומר: עשיית הדין שלום היא בעלמא, ואיננה מביאה שכינה, באו להשמיע לנו שעשיית דין גם היא תורה. וכי מאחר שאפילו שלושה – על עשרה יש לשאול? בעשרה קדמה שכינה ומגיעה, בשלושה רק משיבו בדין".
ביאור מתבקש וחשוב על הפער שבין אחד לשניים, לפיו דבריו של היחיד אינם נחקקים על ספר הזכרונות של בורא עולם, מצויים אצל מהרש"א על אתר:
"לפי ששנים, מתוך משא ומתן שלהן בדברי תורה יבואו ברוב על האמת, שניתן ליכתב מלייהו בספר זכרונות לפניו יתברך. אבל ה-א', אפשר שיבא לטעות בלימודו ולא ניתן ליכתב".
בהקשר זה ראוי לציין לדברי התוספות על אתר, שהקשו וענו מהסתירה בין קביעה זו לקביעת המשנה באבות: "וכל מעשיך בספר נכתבין". לדעתם של בעלי התוספות, מעשיו של האדם ביחיד אכן נכתבים, אולם כחלק ממפעל הרבים הוא איננו נכלל, עד אשר יכלול עצמו בכלל במאמץ לימודי משותף עם הזולת.
על דברים אלה העמיק חקר מרן הבן איש חי, שבימים אלה מלאו מאה ואחת שנים למותו:
"ונראה לי בס"ד כל אדם יש לו ספר על שמו שבו נכתבין זכיותיו וחובותיו, ולכן כתיבת הזכיות על ספר הזה אין בה מעלה וחשיבות, מאחר שבאותו ספר נכתבין העונות הרבים גם כן. אך מלבד זה יש ספר כללי, שבו נכתבים כל זכיות של כל ישראל כדי שיהיה להם דין קבוע. ובזה הספר אין נכתבין עונות כלל".
דומני שניתן להציע פירוש נוסף, שיבהיר את תכליתה של משנה זו. כל מעשיך בספר נכתבים היא הנחיה והתראה בפני הפרט שלא יעז לזלזל במעשיו, ולהתעלם מהשלכותיהם. גם אם הוא יבחר בהתעלמות, עליו לדעת שמלך מלכי המלכים אכן מבקש להתעניין במעשי האדם ופעולותיו בעודו בחיים חיותו. אולם, משנתנו אנו איננה מדברת על ספר בו נכתבים מעשיו של האדם במהלך חייו. זהו ספר ייעודי, שכל כולו לימוד והבנה בדברי התורה. אנו למדים מהפירוש המופלא למשנה זו שאדם שהוא בגדר שומע פסיבי, מי שאיננו חולק מחכמתו לזולת, מי שאיננו מצוי בקשרי לימוד עמוקים עם סביבתו, דבריו אינם נכתבים בספר. כלומר, השפעתו ויכולתו למצות את דברי התורה, לדלות מהחומר את העיקר, הם מה שראוי לו להכתב בספר. אדם שלומד בבדידות שכלו אינננו מתחדדת הוא איננו נשמר כראוי מטעויות. מנגד, אדם שלומד בחברותא, שיש אוזן נוספת ששומעת את דברי תורתו, שהם מתלבנים והולכים, לו ראוי שדבריו ייחקקו בדברי ימי תורת ישראל.
קל וחומר בן בנו של קל וחומר אם התהליך מבקש לחולל הרחבה גדולה יותר, לא רק בשניים ובשלושה, כי אם בקבוצות גדולות של תלמידים רבים, שמבינים ומלבנים את התורה, ובכך מעשירים את העולם כולו.
(כי תבא תשע)