צניעות הלבוש – חלק א'

להלכות צניעות יש כיום תדמית לא חיובית הן בציבור הדתי ובעיקר בציבור הכללי. אין זה רק אנטגוניזם לנוכח הקצנות שונות בתחום זה (נשות הטאליבן כדוגמה); עצם העיסוק בכך נתפס כבעייתי בעידן המודרני, וזאת משתי סיבות מרכזיות:
א. ההתייחסות לאורך ולסגנון הלבוש הנשי, מתבוננת על האישה כאובייקט מיני (החפצה), ובשל כך העיסוק בכך נתפס כפוגעני.
ב. נשים רבות סוברות כי ההלכה נטפלה אליהן והגבילה אותן בלבושן רק כדי למנוע הרהורים זרים של הגברים. תחושתן היא שראוי היה שההלכה תתמקד בעיקר ותטיל חובה על הגברים לשלוט ביצריהם במקום לדרוש מהן קוד לבוש מחמיר.
האם יש לתחושות הללו בסיס? ודאי שכן. עיסוק באורך השרוולים והחצאיות עלול להתפרש בקלות כמי שנובע מעמדה הרואה בנשים אובייקט המאיים על עולמם הרוחני של הגברים. מבחינה זו ודאי תרעומתן של נשים על הלכות צניעות מוצדקות. אבל האם אכן זוהי שפתה של ההלכה? כאן, כך נדמה, התשובה שונה לחלוטין.
המקור המפורסם ביותר בעניין צניעות בלבוש הוא האמור בבבלי במסכת ברכות (כד, א; בתרגום):
"אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. לְמה נאמרה הלכה זו? אם תאמר כדי להסתכל בה – והרי אמר רב ששת… כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולקריאת שמע.
"אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר 'גלי שוק עברי נהרות', וכתיב 'תגל ערותך וגם תראה חרפתך'".
חשוב מאד לעקוב אחר הדיון בגמרא כאן. דברי רב ששת, לפיהם גבר שמסתכל אפילו באצבע קטנה של אישה (כדי ליהנות; רמב"ם) עובר על הלכות צניעות, מוכיחים כי בענייני יצר העריות מלוא כובד האחריות מוטל דווקא על הגברים ולא על הנשים. הגבר הוא זה שנדרש לשלוט בעיניו, ואין זה תלוי במידת חשיפת גופה של האישה. הביטוי 'אצבע קטנה' מדגיש זאת. אם המחשבה פסולה, אפילו אצבע קטנה עלולה להוות מראה לא צנוע, והלא אף אחד לא מעלה על דעתו לדרוש מנשים לכסות את אצבעותיהן.
על מה אם כן נאמר 'טפח באשה ערווה' או 'שוק באשה ערווה'? מסקנת הגמרא היא שדברים אלו נאמרו לעניין קריאת שמע (עיין רש"י על אתר והערת הצל"ח). לאמר: אסור לאדם לקרוא קריאת שמע אפילו מול אשתו אם טפח מגופה או שוק מגולים אצלה. ומדוע? כאן ניתן להציע שני הסברים: האחד, שהמקומות החשופים הללו טורדים את מחשבתו של אדם ומונעים ממנו לכוון כיאות בקריאת שמע. והשני, שאין מראה המקומות הללו נחשב כסביבה הולמת לאמירת קריאת שמע, ובכלל זאת כל הדברים שבקדושה (כך נראה מהרמב"ם, הלכות קריאת שמע ג, טז).
יהא ההסבר אשר יהא, ברור הוא שהלכה זו נאמרה אך ורק בעניין קריאת שמע, ואין לה כל נגיעה לחובת הלבוש של האישה. והראיה: אין הרמב"ם וגם לא השולחן ערוך מזכירים את דין 'שוק באישה ערווה' בשום מקום. הללו, ככל הנראה, הבינו שדין השוק כלול במושג 'טפח באישה ערווה', והלא טפח גלוי יכול להיות לאורך כל גופה של האישה. נמצא, שוב, שמבחינת ההלכה, החיוב או ההגבלה המוטלים כאן הינם על הגבר לבדו ואין כאן כל אמירה בנוגע לאופן שבו אמורה האישה לכסות עצמה (אף אחד לא יעלה הדעת שאישה צריכה לכסות כל טפח בגופה!).
מניין אם כן צמחו ההלכות בנוגע לסגנון לבושן של הנשים? על כך בשבוע הבא.
(שלח תשעה)