ד"ר פנינה נויבירטבסוף מגילת איכה (ה', כ"א) מוזכר כוחה של תשובה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". התשובה מתוארת כחידוש ימי קדם, כחזרה לגן העדן הפלאי לתוכו נבראנו.
כיצד עשויה התשובה להשיבנו לגן עדן? לשם מענה לשאלה זו ראוי לבחון מה בדיוק איבדנו בעקבות חטא האדם הראשון בגן עדן, איזה נזק נדרשים אנו לשקם באמצעות התשובה.
תיאור תוצאות חטא האדם הראשון שבכתוב מורכב למדי (בראשית ג', ו'-ז'): "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת". אדם וחוה אוכלים מעץ "הדעת", כעת הם אינטליגנטיים יותר, עיניהם נפקחות, ולכאורה הם מסגלים ראיה ביקורתית את המציאות. האמנם רוצים אנו לחזור לקדם? למציאות שקדמה לאכילתנו מעץ הדעת?
לפי הרב קוק, אכילת עץ הדעת לא חשפה את האנושות לדעת ולא תרמה לאיכות חיינו כלל ועיקר. היפוכם של דברים, בעקבות האכילה הידרדר מעמד האנושות. עד לאכילה מעץ הדעת היו אדם וחוה במדרגת מרגישי טוב ורע, ואילו בעקבות החטא נפלו למדרגת יודעי טוב ורע.
עבודת ה' בגן עדן היתה עבודה אינטואיטיבית. אדם וחוה חשו צורך גופני ורגשי עמוק לעבוד את הקב"ה, מצפונם הכווין אותם לדרך הישר, קול פנימי הורה להם את הדרך. לאחר החטא איבדו אדם וחוה את הקשר העמוק לעבודת ה', הם אינם מרגישים יותר מה נכון לעשות, הם צריכים ללמוד, לרכוש דעת, להבין שכלית מה נכון לעשות, וליישם.
ראיה לאמור ניתן למצוא באופן בו מתאר הכתוב את התמודדות אדם וחוה עם תוצאות חטאם: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת". מייד לאחר החטא חשים אדם וחוה צורך להתלבש. לפי תורת החסידות, היתלות אדם וחוה בלבוש מעידה על רצון להסתתר ולברוח מקול ה' המקנן בקרבם (בגד מלשון "בגידה", לבוש מלשון "בושה" ומעיל מלשון "מעילה", והשווה, בין היתר, לדברי דגל מחנה אפריים לפרשת תצוה, ד"ה "ועשית"). אדם וחוה חשים ייסורי כליות, הם מרגישים כי חטאו, ועל כן הם מבקשים לכסות, להשתיק את המצפון, אך ללא הצלחה. שוב שומעים אדם וחוה את ה': "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". אך ברפיסותם אף הפעם בורחים השניים מהקב"ה שבתוכם: "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה’ אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן".
חרף בריחתם, שומעים הם את קול ה' פעם נוספת: "וַיִּקְרָא ה’ אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה". מרתק לשים לב, כי חרף החטא החמור, הקב"ה כלל אינו מעניש את האדם בשלב זה, הוא אף לא כועס על האדם, כי אם קורא לו, שוב ושוב "איכה" – איפה אתה אדם – מדוע אינך קשוב לעצמך? במענה לשאלת "איכה" המהדהדת עונה אדם: "וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא" – לא עמדו לי הכוחות לשמוע את קולך, לקבל אחריות, ולכן התחבאתי.
תמצית חטאו של האדם אינה נעוצה, אם כן, באכילה מהעץ, כי אם בהתכחשותו התדירית של האדם לקול ה'. הוא נמלט מה' – ובעצם אף מעצמו. כך אכן מתאר הרב קוק את חטא האדם (בקשת האני העצמי, מוסר הקודש): "חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו שפנה לדעתו של נחש ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אַיֶּכָּה מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו…".
מושג התשובה הינו תיקון לבריחתנו התמידית. אנו שבים לטבעיותנו, לעצמנו, לעצמיותנו – לקב"ה שבנו, כפי שמסביר הרב קוק (מאמרי ראי"ה, א', 171): "כל דבר החקוק בטבע אינו צריך לשמיעה וללמוד, הדבורה בונה את תאי כוורתה בדיוק המספרי היותר שלם, בלי שמיעה של שעורים בהנדסה, מפני שכך חקוק בטבעה. ובעולם הרוחני אין היצורים הרוחניים העליונים צריכים שמיעה לפני מפעליהם, מפני שקדושתם היא להם טבעית. רק בני אדם העלולים להיות נבוכים על ידי מהומות המדע המזויף, צריכים התאמצות לשוב אל הטבע הטהור הנפשי שלהם".
בימים אלה של חשבון נפש אנו נדרשים לשוב "עד ה'", לחזור אל טבענו, להתרומם מעל "המדע המזויף" שהביא עץ הדעת לחיינו, כבאותן שנים קדמוניות – ויה"ר שנזכה.
(כי תבא תשע)
